להתפלל עם העבריינים

היום שבו הורדתי את הכיפה היה גם היום שבו דפקתי על דלתות החדרים של החיילים שלי ופיקדתי עליהם להשלים מניין ולשבת בשיעורי תורה.
הייתי אז ילד בן 19, מתוסכל מהחינוך החרדי. לפני כן ניסיתי להשתלב בחברה החרדית בדרכים יצירתיות: חלוקת לחמניות בבוקר, בילוי בישיבה בצוהריים, ובערב, שיטוט בקניונים וחיפוש בגדים שעל התפר; לא של חרדים ולא של חילונים.

היה לי משעמם, העסק קרטע, אז החלטתי להתגייס דרך “שילוב חרדים”, ובהמלצת מרנן ורבנן, רבני גדוד “נצח יהודה”, שובצתי למסלול לחימה בחיל האוויר. לבשתי אז מכנסיים שחורים, חולצת פולו לבנה, כיפה שחורה, בלי סרט, והרכבתי משקפיים מדגם ישיבתי. ממש דוגמן לשילוב חרדים. באחד הסרטונים שצולמו ביחידה רואים אותי מצהיר בגאווה גדולה: “אם חייל חרדי רוצה להתגייס ולהמשיך לקיים תורה ומצוות, הוא בהחלט יכול לעשות את זה”.
חצי שנה לאחר מכן הורדתי את הכיפה, עברתי לגור בתל אביב, ותוך כמה ימים עברתי מסטטוס חרדי לסטטוס חילוני. שנאתי כל דבר שהזכיר דת, המילה “כשר” בשלטי המסעדות שברחוב אלנבי הוציאה ממני גיחוך לא רצוני, אצתי רצתי לאכול גדי בחלב אימו.

סיימתי את ההכשרה, יצאתי לקורס מ”כים ונשלחתי לפקד על מחזור טירונים חדש, הצוות הצעיר של הפלוגה. כל החיילים היו מבתים חרדים ושירתו במסלול חרדי, אבל בפועל רק חלקם באמת התעניינו בשמירת תורה ומצוות. השאר הסתובבו בלי כיפות, ואני משער שגם הם לא ממש נבהלו מחלב אימו של הגדי.

באותו זמן הדרך הייתה ברורה לכל היוצאים: מתגייסים למסלול חרדי, מתחפשים שנתיים, נותנים לרבנים את מה שהם רוצים ובתמורה מקבלים השלמת השכלה במסגרת השירות הצבאי ועוד כל מיני זכויות שאי אפשר לקבל במסלולים הכלליים. זאת במקום לשרת 3 שנים ולצאת לעולם נטולי כל נקודת פתיחה.

עבור רבני “נצח יהודה” הנורא מכול הוא שיספרו בתקשורת שהחיילים במסלולים החרדיים מסתובבים בלי כיפה או שנתפסו מחללים שבת. המפקדים נדרשו לפקח על החיילים ולהעניש אותם במקרה של אי שמירת תורה ומצוות: “איפה הכיפה שלך? יש לך שעתיים ביציאה!” עבורנו, החיילים, העונש של שעות ביציאה לא היה כה נוראי, נורא יותר היה שאחד הרבנים יתפוס אותך בלי כיפה. חששנו להסתכן בעזיבה של היחידה ובשלילת הזכויות שלנו. תמיד הסתובב איזה סיפור באוויר על זה שהתנגד, שלא היה מוכן יותר להתחפש, ונאלץ ללבוש מדים למשך שנה נוספת.

וכך מצאתי את עצמי גם חייל שחושש לאבד את זכויותיו, וגם מפקד שצריך לוודא שהחיילים שלו חובשים כיפות, שומרים מצוות ומרביצים תורה. אני התחפשתי ודרשתי גם מהם להתחפש.
“כשהתגייסתם למסלול החרדי ידעתם שכדי שתקבלו זכויות תצטרכו לשמור תורה ומצוות. חוזה זה חוזה, פקודה זו פקודה! עכשיו, כנסו לבית הכנסת, הרבנים בדרך”. כך הייתי צועק ונכנס לחדר המפקדים. נהגתי לנצל את שעת התפילה למנוחה קצרה, כמו יתר החיילים שנכנסו לבית הכנסת והשעינו את ראשיהם על הקיר עד תום זמן התפילה. כששאלו אותי למה אני לא מתפלל איתם, אמרתי להם שמישהו צריך לארגן את המטווח לירי. לפעמים זה היה נכון…
מפעם לפעם הייתי קופץ לבית הכנסת ומניח תפילין, רק כדי להראות מעין דוגמה אישית לחיילים שלי. זה אחד הערכים של צה”ל, ובאותו זמן הייתי נאמן מאוד למערכת. נאמן כל כך עד שכמעט לא חשתי בדיסוננס שבדבר.

לא יצאתי מהחברה החרדית כי חיפשתי את המוסר ואת הנכון, יצאתי משם כי החיים בחברה הזאת היו בלתי נסבלים עבורי חברתית, תרבותית וסוציולוגית.
בלי לשים לב הגעתי לחברה שגם בה הכללים ברורים מאוד, המערכת הצבאית הייתה לי טבעית: פקודות, נהלים ויעדים. צריך להכניס אנשים לבית הכנסת? עליי. צריך לפקח על חבישת כיפות? עליי.
לאחר השחרור המשכתי בגישה הזאת ועשיתי כמצוות המערכת. זה היה כשעבדתי במסעדת שף מכובדת שגם בה הכללים היו מאוד ברורים: מספרים למסורתיים שהבשר כשר, הטבעוניים אוכלים מנות עם חמאה ופירות ים, והתיירים התמימים משלמים כפול. מי שלא יכול לחיות עם השקרים מוזמן להתפטר.
לא עניין אותי אז מהו טוב ומהו רע, מה מוסרי ומה לא. עניין אותי להשתלב בחברה, והייתי מוכן לעשות כל מה שנדרש כדי שזה יקרה. לעיתים, כשהמצפון הכה בי, גיבשתי במהירות תיאוריה שסייעה לי להשתיק אותו. זה עבד לי מדהים.

רק אחרי שנים הבנתי שבעצם התגלגלתי ממערכת למערכת, ושבכולן היו חוקים, נורמות קבועות וכללים מוסכמים. לא קל לצאת ממערכת מסודרת ומתוקתקת, כמו זו שמאפיינת את הקהילה החרדית, אל עולם עצום כל כך, עם כל כך הרבה דעות, גישות ואפשרויות בלתי נגמרות. ולכן, כך הבנתי בדיעבד, בכל תקופה מצאתי לי מערכת אחרת בעלת כללים ברורים שישמרו עליי. הייתי עסוק בלהיות שייך, בלהיות חלק ממשהו, גם אם זה על חשבון הזולת.

היום, אחרי תשע שנים מחוץ לחברה החרדית, אני עדיין מנסה להבין מהו טוב ומהו רע, מה מוסרי ומה לא, אני מטיל ספק בכל מערכת שאני נמצא בה, משתדל למרוד בנורמות ולשכוח את החוקים, ומנסה לזנוח את התיאוריות שמשתיקות לי את המצפון ולחיות בהלימה עם העמדות שלי ועם ההתנהגות שלי.