אדם מחפש שייכות
אחד הדברים הזכורים לי במיוחד מהתקופה הראשונה של היציאה מהחברה החרדית הוא מסע החיפוש אחר שייכות, אחר קהילה שאיתה אוכל להזדהות. אחרי הכול, ביום בהיר אחד היגרתי למקום חדש, עם תרבות חדשה, שפה חדשה ונורמות שלא הכרתי, וביקשתי את שכולנו מבקשים: להיות מוקפים באנשים שמבינים אותנו, שנוכל לנהל איתם שיחות עמוקות ופשוטות, שיבינו את הבדיחות שלנו ושיחשבו שהבגדים שלבשנו תואמים או מיוחדים. בקיצור, רציתי להרגיש כמו כולם. ישראלי מן המניין.
לאורך השנים מצאתי לי קהילות קטנות, שבאמצעותן ניסיתי לספק לעצמי את הצורך הזה, והן השתנו בהתאם לשינויים שחלו בחיי. בתקופת הצבא התגוררתי בבית החייל והתחברתי לשאר החיילים הבודדים; צחקנו על גורלנו המשותף, חלקנו תחושות דומות והסתכלנו מבעד למשקפיים ענקיים אל עתיד שנראה קרוב ורחוק בו-זמנית. זו הייתה הקהילה שלי.
לאחר הצבא הקהילה התחלפה; חבריי המלצרים היוו עבורי מעגל קרוב. חלקנו טיפים, עצבים על לקוחות ועוד כל מיני חוויות של מלצרים, שברור להם שהעבודה הזאת נכונה ביותר עבורם.
בתקופת הלימודים הייתה זו הפקולטה לפסיכולוגיה; 140 גברים ונשים חוקרי נפשות שנהנים לחשוב, לנתח ולדבר. זרענו יחד בדמעה וקצרנו יחד בשמחה.
בכל הקהילות הקטנות האלה הרגשתי יחסית שייך; חלקנו תחומי עניין וכולנו היינו, פחות או יותר, באותה שכבת גיל. אבל השפה שבה דיברנו לא ממש הייתה זהה. אומנם דיברנו עברית, אך היו ניואנסים שלא כל כך הבנתי, למרות שכבר הייתי די עמוק בתהליך היציאה.
בפקולטה, לדוגמה, היו לא מעט סיטואציות של חוסר שייכות; כולם יושבים על הדשא מלוכדים באווירת ישראליות, שאני לא ממש מצליח לשאוף. אנשים דיברו שם על חוויות מתנועת הנוער, זרקו בדיחות מסדרות טלוויזיה מוכרות כמו “הפיג’מות” ו”השמיניה”, ושרו בהתלהבות ילדית שירי ילדים שלא הכרתי. שאר הסטודנטים, ככל הנראה, לא חוו את הרגעים האלה כישראליים במיוחד, אך אני הרגשתי צביטה קטנה בלב, תזכורת לכך שאני עדיין סוג של מהגר.
מחוץ לשערי האוניברסיטה היו סיטואציות הפוכות ששימרו את תחושת ההגירה. אחת מהן, שעדיין חוזרת על עצמה שוב ושוב, מתרחשת בימי שישי, כשאני מאזין לשירי שבת בהברה חסידית.
מקובל לומר שהנשמה היהודית נשארת לנצח, ושגם בן סורר ומורה מתרפק על הגירסא דינוקתא שלו. אני די מסכים עם אמרה זו.
כשאנשים חולפים על פניי ושומעים אותי שר שירי שבת אני חש חוסר נוחות. כשהאנשים שסביבי רואים פתאום את החרדי שבי יוצא החוצה, אני מתקשה לצלול למקומות העמוקים, וחיש מהר משתיק את המוזיקה החסידית ומפעיל אלבום קלאסי בעברית או באנגלית. אני עושה זאת בתחושת געגוע למוזיקה ביידיש, ומחכה להזדמנות הבאה שאוכל לצלול לתוכה. לרוב, אני נוהג לשתף את אותם מבקרים בתחושות שלי, ומספר להם כמה המוזיקה הזאת משמעותית עבורי. הם, כמובן, מעודדים אותי להמשיך להאזין ולצלול כרצוני, אך אני מסרב בנימוס. אחר כך השיח מתגלגל לשאלות נוספות וסיפורים מרתקים על תהליך היציאה. על פי רוב, התגובות מחמיאות על הבחירה האמיצה שלי, ואני מרגיש מוערך מאוד. אולם בה בעת, אני גם מרגיש קצת לא שייך, שוב קיבלתי תזכורת לכך שאני מהגר בעל סיפורים מעניינים.
אני מורגל בתחושות האלה, הן נוכחות בחיי גם בימים אלו, אך הזמן עושה את שלו. למידה טבעית מתרחשת ככל שמספר האינטראקציות עם אנשים מהחברה הכללית הולך ועולה.
בשבועות האחרונים ניסיתי לנתח את תחושת השייכות הישראלית שלי ושל אחיי ואחיותיי מתנועת היציאה, במטרה לשפוך אור על מרכיבי תחושת השייכות ואף למצוא דרכים להעצימה.
יוצאים לתרבות חדשה
מקובל לתאר את היציאה מהחברה החרדית כהגירה פנימית, זאת מאחר שעל היוצאים להתאקלם בעולם שבו אורח החיים שונה מאוד ממה שהכירו עד היציאה.[1] לכן, סביר להניח שהחוויות הפסיכולוגיות של היוצאים יהיו דומות לחוויות של אנשים שהיגרו למדינה אחרת. מובן שחוויית ההגירה ממדינה למדינה שונה מחוויית היציאה מהחברה החרדית, אך במובנים מסוימים המהגר והיוצא יוכלו למצוא מכנה משותף במגוון נושאים. למשל, הצורך בתחושת שייכות.
מחקרים מצאו כי מהגרים מזדהים פחות עם הרגש הלאומי למדינה שאליה היגרו, ועל כן תחושת השייכות שלהם לאותה מדינה פחותה. אם כי, נמצאו הבדלים בתחושת השייכות בין קבוצות שונות של מהגרים, לפי מידת ההתאקלמות במדינה החדשה.[2]
לדוגמה, במחקר שבחן את תחושת השייכות הלאומית של ילידי טורקיה ומרוקו שהיגרו להולנד, נמצא כי בהשוואה לילידי הולנד המהגרים הזדהו פחות עם הרגש הלאומי, וכי מידת ההזדהות שלהם עם תחושת הלאומיות קשורה לפרמטרים שונים כמו מידת השתלבותם בשוק התעסוקה וטיב הקשרים החברתיים שלהם עם המקומיים.[3]
על בסיס ממצאי מחקר זה, ננסה להתבונן במרכיבי ההתאקלמות בחברה הישראלית: השתלבות בשוק התעסוקה, שירות בצה”ל ורכישת חברים חדשים, ונבחן את השפעתם לתחושת השייכות והזהות.
כיצד מגבירים את תחושת השייכות?
1. השתלבות באקדמיה ובשוק התעסוקה
ממצאי המחקר מראים כי מהגרים שהשתלבו בשוק התעסוקה חווים תחושת שייכות לאומית חזקה יותר בהשוואה למהגרים מובטלים. יתרה מזו, תחושת השייכות מתגברת ככל שהמהגר מטפס בסולם התפקידים.
הממצאים הללו מובנים למדי: ברור לכול שהשתלבות בשוק התעסוקה מספקת תחושת שייכות, מאחר שהיא מובילה למעורבות גבוהה באוכלוסייה שאליה המהגר מעוניין להשתייך.
אם כך, ניתן לשער כי גם בקרב יוצאי החברה החרדית נקבל ממצאים דומים. כלומר, יוצאים שהשתלבו בשוק התעסוקה יחוו תחושת זהות חזקה יותר, ותחושת זו תגבר ככל שיתקדמו בסולם התפקידים.
לפי אותו היגיון, ניתן לשער כי ההשתלבות באקדמיה תגביר את תחושת השייכות משני טעמים: הרחבת המעגל החברתי ויצירת קשרים עם סטודנטים ומרצים, וכן שיפור התנאים לקידום ולהשגת משרה טובה. שני אלו, כמובן, משפיעים לטובה על תחושת השייכות.
2. שירות צבאי
בהתבסס על ממצאי המחקר, סביר להניח שיוצאים ששירתו בצבא חווים תחושת שייכות חזקה יותר ל”ישראליות” בהשוואה לאלו שלא שירתו. השירות הצבאי הוא מרכיב מרכזי בהוויה הישראלית וטומן בחובו חוויות ייחודיות ושפה ייחודית שמשתמרות גם שנים לאחר השחרור מהצבא. יוצאים שלא שירתו בצה”ל עלולים לחוש זרות בסיטואציות חברתיות מסוימות, בעיקר באלו שבהן שאר הנוכחים מעלים זיכרונות מתקופת השירות, זאת לעומת יוצאים ששירתו בצבא ויכולים לתרום לשיח ולהרגיש חלק מהקבוצה.
ההבדל הוא הדדי, גם הקבוצה תחוש קרבה רבה יותר כלפי יוצאים ששירתו בצבא ותעריך את הרצון להשתלב בחברה לפי המסלול הרווח בחייו הבוגרים של הישראלי המצוי.
3. הרחבת המעגלים החברתיים (ושמירה על קשר עם חברים מקהילת המוצא)
בדומה למהגרים, גם אצל היוצאים אפשר להבחין בשלוש קבוצות: יוצאים שמבלים בעיקר עם יוצאים, יוצאים שמדירים רגליהם מקהילת היוצאים ומעדיפים להקיף עצמם באנשים מהחברה הכללית, ויוצאים המשלבים בין שתי הקהילות הללו.
ניתן לשער כי תחושת השייכות לחברה הישראלית הכללית בקרב הקבוצה הראשונה, יוצאים שמבלים בעיקר עם יוצאים, תהיה פחותה בהשוואה ליוצאים הנמנים עם שתי הקבוצות האחרות. הסיבה לכך ברורה: ככל שנבלה זמן רב יותר עם חברים מהאוכלוסייה שאליה אנו רוצים להשתייך, כך תגבר תחושת השייכות.
השערה זו מבוססת על ממצאי המחקר. על פיהם, תחושת השייכות בקרב המהגרים עולה בהתאמה למספר הקשרים החברתיים שנוצרו עם התושבים המקומיים.[4]
יתרה מזו, הממצאים מראים כי בהקשר לתחושת השייכות, כמות האזרחים ההולנדים שהמהגרים הכירו היא פקטור משמעותי יותר מעומק הקשר שנוצר. ובהשלכה אלינו, יוצאים המעוניינים להשתלב בחברה הישראלית הכללית אינם צריכים להיות מודאגים מטיב הקשרים שלהם, אלא לפעול להגדלת מספר ההיכרויות והרחבת המעגלים החברתיים, גם אם באופן שטחי. עומק היחסים יגיע.
בחלק הבא נדון בהצעות פרקטיות ליוצאים ולמנהלי קהילות היוצאים, בנוגע לאיזון בין המעגל החברתי הכללי והמעגל החברתי של קהילת היוצאים.
4. הזמן עושה את שלו…
הממצאים מראים כי תחושת השייכות מתגברת עם הזמן. מהגרים ותיקים דיווחו על תחושת שייכות חזקה יותר בהשוואה למהגרים חדשים. היכרות עם האוכלוסייה המקומית, למידת אורחותיה, אינטראקציות אלו ואחרות ומעורבות בחיי האוכלוסייה מגבירות את תחושת השייכות ונרכשות עם הזמן. [5]
אפקט הזמן משמעותי גם בתחושת השייכות בקרב היוצאים. בדרך כלל, ככל שעוברות השנים מתחילת מסע היציאה מהחברה החרדית כך מתעמעמת תחושת הזרות ומתחזקת תחושת השייכות. תוך פרק זמן כזה או אחר רוב היוצאים מתערים בחברה – אם באמצעות שירות בצבא, השתלבות בשוק התעסוקה, רכישת השכלה גבוהה – ויוצרים קשרים מסוגים שונים. כל אלו, כאמור, משפיעים לטובה על תחושת השייכות.
5. קשר אל הדת
מבלי להתבסס על נתונים אלא רק על חוויה אישית, ניתן לומר כי תחושת השייכות לישראליות הקונבנציונלית בקרב יוצאים שנשארו דתיים חזקה יותר בהשוואה ליוצאים שהטילו ספק באמיתות התורה.
אמירה זו מסתמכת על הכרה בזיקה בין הזהות הישראלית למסורת היהודית, ועל מקומם של חגי ישראל בתרבות בארץ. רוב היהודים בארץ אינם חרדים אלא נעים על הרצף שבין חילוני למסורתי-דתי, החגים הם חלק מהפולקלור הישראלי ונחגגים כאירועים משפחתיים/קהילתיים ולא דווקא דתיים. יוצאים שמצליחים להתחבר לתרבות הזו נהנים מתחושת שייכות גבוהה יותר.
להמחשת הטיעון, ניקח כדוגמה שני יוצאים ותיקים באופן יחסי. אחד מגדיר עצמו “חילוני” והאחר “מסורתי-דתי”. שני היוצאים בוחרים לציין את החגים. אצל היוצא “החילוני” ציון החג, ככל הנראה, יהיה ספוג בגעגוע ובנוסטלגיה לחיים הקודמים. כיוון שהוא כבר לא מאמין באמיתות התורה, הוא יתקשה להתחבר לציון החג באופן הרווח בציבור הכללי, ואף יחוש רתיעה מכך.
לעומתו, יוצא שנותר מאמין ייהנה מחוויית חגים עדכנית ומלאת משמעות. החגים, עבורו, הם מרכיב חשוב בשייכות בשני האספקטים, הדתי-אמוני והישראלי. נוסף על כך, יוצאים דתיים נוהגים, בדרך כלל, להתאגד בקהילות או להצטרף לקהילות דתיות, דבר שמגביר את תחושת השייכות ומעמיק את הגדרת הזהות החדשה-ישנה.
מדובר, כמובן, בהערכה כללית ולא בטיעון עובדתי. לגופו של פרט, ודאי שנוכל למצוא יוצאים חילוניים שתחושת השייכות שלהם להוויה הישראלית חזקה מאוד, ומאידך – נוכל לראות יוצאים דתיים שלא מצליחים להתחבר לחוויה הישראלית הכללית ולא נהנים מתחושת שייכות מעובדת ועדכנית. לעיתים אפילו להפך, דווקא המעבר מחרדיות לאורח חיים דתי מבלבל ולא תורם לחיזוק תחושת הזהות והשייכות. עם זאת, באופן כללי אפשר להניח שציון החגים וחגיגתם בחיק המשפחה/קהילה – דבר שכאמור הוא חלק אינטגרלי מהתרבות הישראלית – תורם לתחושת השייכות לחברה הישראלית הכללית.
6. המרחק מקרב
גם סעיף זה מסתמך על תחושתי האישית, ולא על ממצאים מחקריים.
כפי שאני רואה וחווה, יוצאים השוהים בחו”ל חשים תחושות זהות ושייכות חזקות יותר לחברה הישראלית הכללית.
באופן טבעי, אנו נוטים לשייך את עצמנו למדינת המוצא. בין השאלות הראשונות שכמעט כל תייר נתקל בהן היא: “Where are you from?”, וכשאנו משיבים: “Israel”, אנו מפנימים את הזהות הישראלית כמעט ללא כוונה. בנוסף, בחו”ל, השפה והניואנסים הישראליים מחברים בין מטיילים ישראליים מכל קצות הקשת הדתית/פוליטית/גאוגרפית, וההבדלים שבארץ נתפסים כמשמעותיים, מיטשטשים. בחו”ל מתחברים להם מצביעי ימין ושמאל, תושבי מרכז ואנשי הפריפריה. המכנה המשותף מאחד את הישראלים השוהים בחו”ל – כולנו מתגעגעים לעברית, חולקים תשוקה לחלה בשישי ולסביח של עובד (עם הרבה טחינה!).
מכאן, אפשר להניח שיוצאים השוהים בחו”ל חווים תחושת שייכות לישראל ולזהות הישראלית באופן מודגש יותר מהחוויה שלהם בארץ.
סיכום:
- יציאה מהחברה החרדית דומה להגירה, ולכן ניתן להסיק ממחקרים העוסקים בחוויית ההגירה ותחושת השייכות הלאומית על חווייתם של היוצאים ותחושת השייכות שלהם לחברה הישראלית הכללית.
- ניתן לשער כי יוצאים המשרתים בצה”ל / סטודנטים במוסדות להשכלה גבוהה / עובדים עם אנשים מהחברה הכללית נהנים מתחושת שייכות חזקה יותר.
- יצירת קשרים עם אנשים מהחברה הכללית תורמת לתחושת השייכות, בדגש על כמות הקשרים ולא על איכות מערכות היחסים.
- ככל שעובר הזמן מתקופת היציאה, כך מתחזקת תחושת השייכות.
- יוצאים שבחרו להישאר דתיים נהנים מתחושת שייכות חזקה ועמוקה יותר.
- תחושת השייכות לישראל מתגברת דווקא בזמן השהייה בחו”ל.
הצעות ליישום:
הצעת מחקר
תיאוריה זו והשערותיה מבוססות על מחקרי מהגרים שהובאו לעיל ועל החוויות שלי ושל חבריי לתנועת היציאה. כדי לבחון את נכונותן יש לערוך מחקר עומק ולבדוק אם תחושת השייכות בקרב היוצאים אכן שונה מתחושת השייכות של ישראלים שאינם יוצאים. בנוסף, יש לבחון מה השלכות תחושת השייכות – או היעדרה – על תהליך ההשתלבות בחברה הכללית, והאם הן משפיעות על תחושת הרווחה (well-being) ובאיזו מידה.
ממצאי מחקר כזה יכולים לסייע רבות ליוצאים עצמם ולמנהלי הקהילות ארגוני היוצאים.
הקריאה למחקר אינה מפחיתה מהמסקנות שעלו כאן, אלא נועדה לחזק אותן.
כלים שלובים
נוסף על שלל יתרונותיה, השתלבות במערכות השונות של החברה הישראלית – צבא, אקדמיה ושוק התעסוקה – מחזקת את תחושת השייכות. על כן יש להגביר את המאמצים ואת הקצאת המשאבים בנושא זה, הן מצידם של היוצאים והן מצידם של ארגוני היוצאים.
מסקנה נוספת נוגעת בתכנון רוחבי: כיום, ארגוני היוצאים עורכים אירועים חברתיים רבים ומציעים ליוצאים שלל קורסים וסדנאות במגוון תחומים, החל מהשלמת השכלה בסיסית ולימודי מקצוע ועד לסיורים מודרכים במוזיאונים ומעגלי שיח בנושאי מיניות, זהות ועוד. המטרה היא לסייע ליוצאים לגשר על הפערים ולהשתלב באופן מיטיבי בחברה הישראלית, אך כיום הקורסים והסדנאות מטעם ארגוני היוצאים מיועדים ליוצאים בלבד.
הממצאים והמסקנות שהובאו כאן מעודדים כיוון חדש: לאפשר ליוצאים ללמוד חלק מהקורסים הללו בסביבה מעורבת.
לדוגמה, אם הארגון בוחר לספק ליוצאים אפשרות כניסה לעולם הדיגיטל באמצעות השתתפות בקורס בניית אתרים, ייתכן שבמקום שהקורס יהיה מיועד ליוצאים בלבד (כפי שקורה כיום), עדיף להציע מלגות לקורס כזה בבית ספר ייעודי. כך היוצאים יוכלו ליהנות מכל העולמות: גם ירכשו מקצוע, גם יקיפו עצמם באנשים מהחברה הכללית וגם יצברו חוויות לימודיות וחברתיות שישפיעו על שילובם בחברה.
את תחושת הקהילה והחיבור ליוצאים אחרים אפשר לספק באירועים חברתיים, כדוגמת ארוחות שישי.
כמובן, לא כל סדנה ולא כל פעילות מתאימות ל”מיקור חוץ” שכזה. בנושאים מסוימים יש ערך גבוה למוצאם המשותף של הלומדים. סדנת “מיניות בריאה לגברים”, לדוגמה, העוסקת בנושא כה מורכב ורגיש, ראוי שתהיה ליוצאים בלבד, שכן המשתתפים חולקים רקע וחוויות פסיכולוגיות, שאנשים שאינם יוצאים יתקשו להבין אותם ולהתחבר אליהם.
אך גם בנושא זה אפשר לשלב. למשל, יוצאים שחשים יציבות במסע המיניות שלהם דווקא יעדיפו להשתתף בסדנת מיניות שאינה מיועדת ליוצאים בלבד אלא פתוחה לכולם. במקרה כזה, במקום לארגן סדנה מתקדמת עבור יוצאים, הארגון יכול לשקול מענק מלגה להשתתפות בסדנה חיצונית.
טוב אשר תאחז בזה וגם מזה אל תנח את ידך
נחתום את הדיון בפנייה ליוצאים עצמם, המתלבטים בין מגוון אפשרויות של אירועי חברה וקהילה. ההמלצה היא למצוא את השילוב המתאים בין השתתפות באירועים המיועדים ליוצאים להשתתפות באירועים שאינם ייעודים ליוצאים. אומנם, השהות בסביבת יוצאים בלבד עשויה להקל על תחושת הבדידות, אך הדבר עלול לבוא על חשבון הגברת תחושת השייכות לחברה הכללית ועל השתלבות מיטבית בעולם החדש.
התמהיל המדויק שונה מאדם לאדם, ועשוי להתעדכן עם הזמן. הבחירה לא קלה ופעמים רבות נעדיף את המוכר והידוע. עם זאת, לאור הממצאים ממחקרי מהגרים וההשערות הכתובות לעיל, ולאור ניסיוני האישי וניסיון חבריי – המאמץ בהחלט עשוי להשתלם!
[1] הורוביץ, 2018, “יציאה בשאלה: סיכון, סיכוי, ומדיניות חברתית”.
[2] Elkins, Z., & Sides, J. (2007). Can institutions build unity in multiethnic states?. American Political Science Review, 101(4), 693-708.
[3] De Vroome, T., Verkuyten, M., & Martinovic, B. (2014). Host national identification of immigrants in the Netherlands. International Migration Review, 48(1), 1-27.
[4] De Vroome, T., Verkuyten, M., & Martinovic, B. (2014). Host national identification of immigrants in the Netherlands. International Migration Review, 48(1), 1-27.
[5] Nesdale, D. (2002). Acculturation attitudes and the ethnic and host‐country identification of immigrants. Journal of Applied Social Psychology, 32(7), 1488-1507.
