“הלומד ילד,” כך טען אלישע בן אבויה, החכם באדם, “דומה לדיו הכתובה על נייר חלק. והלומד זקן דומה לדיו הכתובה לנייר מחוק.” את הדברים הללו אישרו פרויד וממשיכיו, וממשיכי ממשיכיו, וכך אני מרגישה היום. בת עשרים וחמש כמעט וכבר לא ילדה. נייר מה זה לא חדש.
תראו, הכללות, מטבע היותן הכללות, תמיד יחטאו לחלק מהאמת. המציאות מורכבת ואינה חד-משמעית, בטח כשמדובר במציאות של אנשים רבים כל כך. לא אני ולא אף אחד יכולים להתיימר להסביר מה זה לגדול בחברה חסידית סגורה, כי זה תלוי בכל כך הרבה, יש המון אפשרויות שונות שם. לכן עכשיו אני מדברת עליי, על המציאות שבה חייתי כילדה.
במציאות ההיא היו דברים חשובים רבים סביבי, התורה הייתה חשובה מאוד, כל הלכה ב”קיצור שולחן ערוך”, מדפי הספרים הישנים, המלאים בספרי קודש כבדים היו נורא חשובים. המבוגרים היו חשובים, האדמו”ר היה קדוש. המוסדות והישיבות שסבבו את הבית שלי, כמו “מחנה ישראל” היו מלאים בבחורי ישיבה חשובים-חשובים ויקרים. אני לא. הייתי ילדה קטנה, נמוכה ומתולתלת, וממש לא חשובה. סתם עוד ילדה אחת.
בגן חובה לימדו אותנו לשיר:
“כשאבא שלי לומד/
בזכותו העולם עומד/
לכן אשתדל מאוד/
לא להפריע לו ללמוד”
העולם לא עמד בזכותי, ונדרשתי לא להפריע לאלה שבזכותם הוא עומד. אני זוכרת עשרות רבות של סיפורים על מסירות נפש לתורה – סיפור מחריד אחד זכור לי במיוחד, על רבנית צדיקה וחולה מאוד, שנמנעה מלהעיר את בעלה הלמדן ובלילה הייתה זוחלת למרפסת כדי להשתעל – בעיקר אני זוכרת הרגשה חזקה מאוד של חיילת בצבא השם. למען האמת, הייתי ג’ובניקית. אחיי זכו להיות חיילים של ממש. הייתי מסתכלת על אבא שלי לומד בסלון וחושבת, האם הרצון שלי לספר לו מה שקרה לי בגן מצדיק ביטול תורה? כולם סביבי תמיד טענו שלא, אין הצדקה. אומנם האיש הזה הוא אבא שלי, אבל יותר מזה, הוא חייל של הקדוש ברוך הוא ומחזיק את העולם עכשיו.
גדלתי. אט-אט ספרים אחרים תפסו את מקומם של הגמרות הענקיות בסלון. את הנוף הצפוף של עזרת תורה החלפתי בנוף של שכונה אחרת, מרוחקת ככל שיכולתי. תפאורת חיי השתנתה לחלוטין, אבל בתוכי הרגשתי שנשארתי ילדה קטנה, מתולתלת, שעדיין מוקפת בדברים חשובים, גדולים ונצחיים שקודמים לה. כשהיה שקט יכולתי לשמוע את מחשבותיה:
אם אני רוצה משהו, זה משנה בכלל? הרצון שלי רלוונטי למשהו? למה בעצם אני לא פשוט עושה מה שצריך ודי? למה אני לא עושה מה שאומרים לי ודי? אולי שקט כבר?
הרבה יותר קשה לשנות מחשבות של ילדה קטנה מלעבור לשכונה חילונית ולשמוע מוזיקה אחרת. הרבה יותר קשה מהשלמת בגרויות, אולי אפילו מלסיים את הש”ס. גירסא דינקותא קוראים לזה. ערב ערב הגירסא דינקותא שלי צעדה איתי בעליות של ירושלים ופיזמה לי פזמונים רעים של ביטול עצמי ומסירות נפש.
כיום סולם הערכים שאני בונה לי הוא אחר, מיקמתי את עצמי גבוה. למען האמת, אני מצליחה לחשוב ככה אבל מתקשה להרגיש את זה. אני מסתובבת אחורה, לחפש את הילדה כדי לספר לה שסיפוריה מהגן בהחלט שווים ביטול תורה, שבני אדם אינם קטנים או חוטאים, ולא משרתים של רעיונות. הם בני אדם יקרים מפז. הכול יקר. הכול יקר נורא.
אני רוצה לחזור לאותם ימים של שעות ארוכות-ארוכות בחצר בית הכנסת, שם בכו מרות ילדים קטנים והיה נורא חם. אני רוצה לחזור לשם וללחוש לה, “היי מותק, שמעי קטע, האנשים האלה, שמתפללים בפנים, צריכים לצאת ולדאוג לכם. אתם חשובים מספיק. המחשבות שלכם, הרצונות שלכם, האופי המתפתח והחמוד שלכם. שום דבר לא צריך להימסר בשום אופן ופנים.”
ככה אני מכניסה את עצמי למחנות חינוך מחדש. וזה קשה, כי אני כבר לא נייר חדש ולפעמים נגמר לי הכוח. אבל אז אני קמה שוב להילחם. אני מוחקת אט-אט כל מיני אקסיומות שאיני מוכנה להחזיק בהן עוד ולבזבז עליהם שטח פנימי יקר.
יום-יום, בכל פעם שיש לי כוח, אני שוטפת לי במים נקיים את המוח מאותן מנטרות, שרוקדות אצלי באונה הפרונטלית, מנטרות של ביטול עצמי שצבעתי בלורדים אי-אז בגן.
אבא לא צריך להקריב את הילד שלו לאלוהים! שומעת, חני? לא אברהם את יצחק, ולא כל אותם אבות שמקריבים את ילדיהם על מזבח האמונה. גם את לא צריכה להקריב את עצמך, בשום אופן, אף פעם.
את חשובה. מאוד-מאוד חשובה. את שומעת?
