קוראים לי… טוב, אתם לא מצפים שאכתוב את שמי. אני חרדי, חי בעיר חרדית, לבוש כמו חרדי, ולמרות זאת – לא מאמין באף לא אחד מיסודות האמונה החרדית, ובאף לא אחת מהאמונות של החרדים. יש שיכנו אותי אנוס, אחרים – בשמות אחרים. שום שם ושום כינוי עוד לא עזרו לי לאזור אומץ ולצאת החוצה. שובל של סיבות, שלא מסתיים, משאיר אותי במקום שבו אני נמצא; נטול אמונה ומביט בחרדה, מבפנים, על חברה הצועדת אל סף תהום. את חירותי אני שואב מאוסף קטן של מעשים “אסורים”: פה טלפון בשבת, שם אכילה במסעדת שרצים (לא מהסוג האהוב על בני הזוג נתניהו, אין לי חברים עשירים.)
תחושת החירות מתפוגגת מייד בסיום היציאה, עת אני אחרי מחזיר את הבגדים “החילוניים” למקום המסתור, או שאני מטמין את הטלפון הנייד במחבוא השבת שלו. אני מודע לכך שמדובר במקסם שווא, ולמרות זאת, בכל פעם מחדש, אני מתענג קצת, כמו ילד קטן, מהסדק שדרכו אני מציץ החוצה, מהעבירות הקטנות שמשמרות את עצמיותי מול חברה המבקשת לכפות עליי את ערכיה.
אחת לכמה שנים, ולאחרונה בתכיפות גדולה יותר, אני מוצף בתחושת ניצחון נגד השיטה. זה קורה כשאני ניצב מאחורי הפרגוד ומצביע. מצביע בהתאם לצו מצפוני, ולא על פי צו הרבנים.
בעולם החרדי ההצבעה בבחירות היא מצווה מהודרת. אצל חלק מהקבוצות במגזר מדובר במצווה הגדולה ביותר שיש. “אי-הצבעה היא חטא חמור ביותר” בישר היומון יתד נאמן לקוראיו. גדלתי על ברכי המצווה “ועשית ככל אשר יורך, אפילו אומרים לך על ימין שהוא שמאל”. באופן לא מפתיע, הם תמיד אמרו רק ימין, ועוד פעם ימין, ועוד פעם ימין. גדולי ישראל אומרים – ואתה עושה מה שהם אומרים, והולך להצביע למפלגה חרדית.
אצלי ואצל חבריי ההצבעה למפלגה לא חרדית לא הייתה אופציה. הזהות שלנו נגזרה מהצבעה למפלגה חרדית. המצביעים למפלגות לא חרדיות היו אנשים מחוץ למחנה. גם כשאמונתי החלה להתפוגג, לא העזתי להכניס פתק שהוא לא פתק של מפלגה חרדית. בפעם הראשונה שעשיתי זאת, בדקתי היטב שאיש לא מבחין. הושטתי ידי תחילה אל הפתק “הנכון”, ורק כשהייתי בטוח שהמשקיף בקלפי לא מזהה את הצבעתי לפי הזווית של היד, העברתי את האצבעות בתנועה מהירה ולקחתי פתק של “כחול-לבן” והכנסתי למעטפה. בתור מי שמכיר את ההתנהלות בקלפיות בריכוזים חרדיים, הייתי בטוח שהפתק שלי ימצא את מקומו בפח האשפה. למרבה הפלא, בתוצאות שפורסמו באתר ועדת הבחירות, הופיע הקול שלי ושל עוד כמה קולות בודדים שהצביעו לכחול לבן באותו קלפי. מן הסתם, אנשים שהצביעו בקלפי נגישה או עובדי ועדת הקלפי.
אין לתאר את הרגשת השחרור שחשתי, לא רק שהצבעתי למפלגה שאינה חרדית, הצבעתי למפלגה שהיא אפילו לא בגוש של החרדים; לא רק שלא קיימתי את המצווה הגדולה, אלא אני, עם הכיפה והציצית וכל הלבוש החרדי, נכנסתי לקלפי בשכונה חרדית והצבעתי עבור האיש שעד לפני שנים אחדות – ואולי עדיין – נחשב לאיוב הגדול ביותר של החרדים: יאיר לפיד.
היום שוב איכנס אל מאחורי הפרגוד, אביט לימין ולשמאל, ואקיים את המצווה החילונית הקטנה שלי: “סור מכל מה שאומרים לך ועשה מה שאתה חושב”. אשלשל לתיבת הקלפי את הפתק של “כן” ללימודי ליבה, לא לעוד כוח לעסקנים. “כן” למעט תקווה לדור החרדי הצעיר, ולא לעתיד החשוך שמתכננים עבורו גולדקנופף וחבריו. הקול שלי ושל חבריי לא נשמע בתקשורת, בוודאי לא במרחב החרדי. הדרך היחידה שלנו להשמיע את קולנו היא לבחור בפתק קטן, עם משמעות גדולה.
