מה אנוס כי תזכרנו, דו מיני כי תפקדנו ותסגרהו לפני ולפנים בתוך דלתות ארון הקודש
ביום הכיפורים בתפילת מנחה, עת הבעל-קורא היה קורא את הפסוק: “ואיש כי ישכב את זכר משכבי אישה תועבה עשו שניהם דמיהם בם”, חשתי כאילו אגרוף מוטח בחוזקה אל חזי. הבטתי בזהירות לצדדים, בוחן את פניהם של היושבים לוודא שאיש מהם לא הבחין במבוכתי.
חלפו להן שנים, עברו להם ימי כיפורים. האגרוף בחזה התחלף במכה קלה, עד שנעלם בתהום הנשייה. זהות מינית מבולבלת היא משקולת כבדה בכמעט כל חברה אנושית… על אחת כמה וכמה בחברה שקידשה את המשפחה, מתעבת את המיניות האחרת, בזה לכל חריג ושונה.
את שאלת הזהות אתה נושא לכל מקום שאליו אתה פונה. אני מוצא את עצמי שואל: מי אני, האם אני נורמלי? בתקופה שהתורה ואני היינו מחוברים, המצפון והאשמה היו דוברים ראשים. בדמיוני ראיתי את הגיהינום השמור במיוחד לעבריינים כמוני, הפוסחים על שתי הסעיפים ולא יודעים מה רצונם. השחרור האיטי מהדת ריפא במעט את הכאב, פינה מקום להתמודדות עם מינון נמוך יותר של אשמה.
לאורך השנים, כל מפגש עם גברים הסתיים בתחושה רעה. תחושה שחוטא אני לפניו יתברך. פרץ של שנאה אחז בי לאחר מפגש שכלל נשיקה וחיבוק. במר ייאושי, הרמתי טלפון לאחד מהארגונים, אלו המעניקים טיפולי המרה. למזלי, הקשר הסתיים בתום שיחה אחת. האמונה הלכה ודעכה, קולות המצפון הצליחו לחדור את השכל הכופר, לעלות את החושך ולעשות שפטים בנשמתי.
עד לפעם האחרונה. הפעם האחרונה הייתה מרפא של ממש; הכאב התפוגג. אומנם הבלבול נותר, השאלות על הזהות לא הלכו לשום מקום, אבל מצאתי נחמה קטנה.
הכרנו באפליקציה, ומהר מאוד הבנתי שאנחנו בני אותו השבט. היו לי הרבה חששות, מי האיש שמאחורי הזהות הבדויה: שמא השכן ממול? המתפלל מבית הכנסת? רק לאחר שהיה לי ברור שזה לא מישהו שאני מכיר, קבענו להיפגש. סיכמנו על סימן זיהוי.
שני אנשים לבושים כחרדים. אחד, חצי חרדי בליבו, הותיר את אלוהים מחוץ לחדר המיטות. ואני, שאלוהי ישראל ואני כבר לא. הדיבורים הפכו אט אט למעשים, רגשות תורגמו לנגיעות ברגישות מודעת. לא הכברנו במילים, נתנו לאצבעות לדבר. נשיקות וחיבוקים מילאו את מקומם של המשפטים הגדולים. בלי שדיברנו על כך מראש, היה ברור שלא אצה לנו הדרך. כל שלב קיבל את כבודו ופרק הסיום לא חייב להראות כמו בסרטים. השלמנו זה את זה בהרמוניה. תעוזה ותשוקה פעפעו בי, ובפעם הראשונה בחיי הפה שלי הרחיק למקומות שעד כה לא הגיע אליהם. על אף שלחצנו יד רק דקות מספר קודם לכן, שררה בינינו הבנה של זוג נשוי. בתבונה גילינו זה את נקודת העונג של האחר. ההכלה הייתה חלק בלתי נפרד מהאווירה בחדר. הקצב הלך ועלה, רף התשוקה שבר את שיאי העונג, הפורקן הגיע ואחריו הייתה אמורה לבוא תחושת דיכאון. סברתי, לתומי, שהדיבורים משקיטים מי התהום. נפרדנו בנשיקה.
נכנסתי לרכב והתחלתי בנסיעה חזרה לעבודה, ממתין לשנאה העצמית, המוכרת, לריקנות הקוברת. שקט. דממה. קול חרטה קלה לא נשמע. את השלטון תפסו ההתרגשות והשמחה והכמיהה אל המפגש הבא. הייתה זו חוויה מרפאת. שלחתי לו הודעה שהיה כיף. קבענו לשוב ולהיפגש.
ביום הכיפורים הבא, בשעת תפילת המנחה בעת קריאת התורה, אחליף את המילה “תועבה” ב”תרופה”, את ה”מוות” ב”חיים”.
