אנו בסופו של חודש אלול, חודש שבו “המלך בשדה” – המלך יוצא אל העם, לשמוע אותם ואת טענותיהם, וגם לקבל את תחנוני התשובה שלהם. ואילו בראש השנה נחגוג, בין היתר, את המלכתו של אותו מלך.
האם לא מגיע לנו לדעת מיהו האל-מלך שאנו ממליכים על עצמו, את זהותו, מניעיו ולאיזה עם השתייך?
תארו לכם שהיה מתגלה כי המלך צ’ארלס השלישי, שהוכתר לפני כמה ימים למלכהּ של ממלכת בריטניה, הוא ממוצא שוודי-גרמני ואין ממש קשר בינו ובין אנגליה… אה, רגע, לא משנה.[2]
ובעניין האל היהודי, ודאי תתהו על מה אני שח, הרי זהותו של האל היהודי מעולם לא נשמרה בסוד: האל היהודי הוא האל המונותאיסטי הראשון; הוא ראשון והוא אחרון; הוא תמיד היה קיים ותמיד יהיה קיים; הוא אל חסר גוף וחסר מוחשיות, שגומל טוב לשומרי מצוותיו, ולמעשה ברא אותם כדי שיוכלו לצבור זכויות בעולם הזה וליהנות מאושר נצחי, הסתופפות בצל שכינתו בעולם הבא.
צר לי לאכזב, מורותיי ורבותיי. כמו ששושלות מלוכה בשר ודם יכולות להיות זרות לנתיניהן, כך גם אלים זרים יכולים להשתלט על אמונה של עם שלם. הסיפור המקסים שגדלנו עליו, סיפור על אלוהים מונותאיסטי, גברי, ללא צלם ודמות, נצחי – הוא יצירה אקלקטית של אלפי רעיונות על אלים, שהתמזגו להם יחדיו לכדי דמות אחידה. היצירה הזאת המשיכה להיטוות בידי הפילוסופים בימי הביניים. כל קשר בין האל שנוצר לבסוף ובין היהודאים, הכוהניים והחזליים – הוא מקרי בהחלט. וכן, חובת ההוכחה על אמיתות הצהרה זו מוטלת עליי. התכבדנה והתכבדו נא, חגרו את חגורות הסקפטיות, והצטרפו אליי למסע בעקבות דמותו של האל היהודי.
נעים להכיר, אל
היהודים קוראים לאל “אלוהים”, ברבים. בהנחה שהמנהג לדבר בלשון רבים כאות כבוד לבין השיח נוצר ככל הנראה בארצות אשכנז, ואילו אלוהים הוא ביטוי מוקדם הרבה יותר – הכינוי הזה תמיד התמיה אותי מאוד. יש עוד פרטים על אלוהים שהתמיהו אותי לאורך השנים. למשל, העובדה שבסיפור המבול לאל יש ילדים: “ויראו בני האלוהים את בנות האדם כי טובות הנה וייקחו להם נשים מכל אשר בחרו”.[3] (בני האלוהים הפכו עם השנים למלאכים נופלים, הילדים שנולדו מהזיווג עם בנות האדם הם הנפילים.[4] סיפור זה הופיע גם בספרים החיצוניים לתנ”ך, וגם בתלמודים.) הביטוי “בני האלוהים” אינו יחידני, הוא מופיע במקומות נוספים במקרא. לדוגמה, בתהילים: “מִזְמוֹר לְדָוִד הָבוּ לַה’ בְּנֵי אֵלִים הָבוּ לַה’ כָּבוֹד וָעֹז”.[5]
התוודעתי לאל, גרסתו המוקדמת של אלוהים, כששאלתי מהספרייה ספר ארכיאולוגיה. בספר אוזכר הפסוק על מלכיצדק מלך שלם: וּמַלְכִּי-צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם הוֹצִיא לֶחֶם וָיָיִן וְהוּא כֹהֵן לְאֵל עֶלְיוֹן. וַיְבָרְכֵהוּ וַיֹּאמַר בָּרוּךְ אַבְרָם לְאֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ. וּבָרוּךְ אֵל עֶלְיוֹן אֲשֶׁר מִגֵּן צָרֶיךָ בְּיָדֶךָ וַיִּתֶּן לוֹ מַעֲשֵׂר מִכֹּל.[6] איני זוכר את שם הספר, אבל לא אשכח את תדהמתי כשקראתי ש”אל עליון” הוא ראש הפנתאון הכנעני, שמלך לצד אשתו אשרה. מובן שסגרתי את הספר בשאט נפש, והדחקתי את המידע לירכתי התודעה. אך עם הזמן למדתי עוד על הפנתאון הכנעני, שאת הפרטים עליו למדו החוקרים מארכיון מקיף שהתגלה בעיר אוגרית. אל עליון הוא כינוי לאל כנעני – זו עובדה, אפילו לדעתם של חוקרי מקרא אורתודוקסיים (למשל, ישראל קנוהל).
לאורך השנים גיליתי כי כינויים נוספים של האל “שלנו” מקורם בכינויי אלים כנעניים: “רוכב ערבות” הוא כינוי לאל בעל, אל הגשם; “שדי” הוא כינוי של האלה אשרה, אלת הפוריות שדמותה מיוצגת בצלמית עם שדיים גדולים. “בני אלים” הוא כינוי לילדיהם של אל ואשרה, אלי הפנתאון הכנעני. ביטויי מלחמה שבדרך כלל נקשרים לאל היהודי, הם ביטויים שקושרו לאלה ענת – אלת המלחמה הקנאית.
גם בתלמוד אפשר למצוא ביטויים שקושרו במקור לאלים אחרים. לדוגמה הביטוי “שר של ים”. “[…] אמר רב בשעה שביקש הקב”ה לבראות את העולם אמר לו לשר של ים פתח פיך ובלע כל מימות שבעולם. אמר לפניו, רבש”ע די שאעמוד בשלי. מיד בעט בו והרגו, שנאמר (איוב כו, יב) ‘בכחו רגע הים ובתבונתו מחץ רהב'”.[7] סיפור דומה הוא חלק מהמיתולוגיה הבבלית וגם מהמיתולוגיה הכנענית. במיתולוגיות אלו הופיעה גם האלה תיאמת. חז”ל, באלגנטיות, הורידו את אזכור האלה ואת “אל הים” שנמכו לביטוי “שר של ים”. באותו מקור תלמודי מופיעים סיפורים רבים המתארים מאבק בין האל לים; סיפורים על מלחים שמכים את הים באַלה שעליה כתוב השם המפורש; גלי ים שסיפרו שהם רועדים מפחד מפני האל. כל הסיפורים הללו הובאו, ככל הנראה, כתגובה לרעיונות שרווחו באמונה העממית, על פיה הים הוא בשליטת אל אחר, שאינו האל היהודי. גם מנהג התשליך, לדעתי, הוא שריד של תפיסות אלו.[8]
אישוש נוסף לאימוץ אלים זרים אפשר להסיק מהעובדה הבאה: האלה אשרה הייתה אהובה מאוד בקרב אלו שחיו באזורנו, צלמיות רבות שלה נמצאו באתרים ארכיאולוגיים רבים בארץ. ובתואם, דמותו הנשית של האל המשיכה להתקיים במגוון צורות, כולל הצורה “שכינה”, ובתיאור מאוחר יותר של חלקיו הנקביים של האל, בספירות הקבלה.
אם נתחקה אחר המסע ההיסטורי של האל היהודי נגלה כי בשלב הראשון נדחסו לדמותו שמות, כינויים ותכונות אופי שיוחסו לאלים שכיכבו לצידו ומתחתיו (אלוהים). מאוחר יותר, האלים המשניים זכו להיקרא “מלאכים”, צורות משנה של ההתגשמות של האל, או מונו לשרים בממלכתו.
בשלב זה יוחסו לאל תכונות פיזיות; באגדות חז”ל האל נושא צורה ודמות, רגשות ואופי. כיום האל המקובל הוא חסר גוף וצורה, סטטי ולא מתפתח. איך קרה המהפך? קשה לתמצת אלפי שנות היסטוריה יהודית במאמר אחד, ובכל זאת אנסה, ואעשה זאת במילה אחת: התייוונות. זה מה שקרה.
הרמב”ם היה בעוכרינו
בספרד המוסלמית של ימי הביניים מצב היהודים יכול להזכיר את מצבם של האזרחים היהודים בארה”ב כיום: אזרחות שווה, השתתפות פעילה בשלטון, בתרבות ובחברה, ומילוי תפקידים בעמדות מפתח. בחצרות מלכים היו יהודים משוררים, מצביאים, רופאים ועוד. היהודים המשכילים בני אותה תקופה, שהכירו את המדע והפילוסופיה בני זמנם, התעקשו לאחד בין הדת למדע, ועוררו התנגדות עזה. למיטב זיכרוני, שלמה אִבּן גבירול, המשורר והפילוסוף שהרבה להתקוטט עם פטרוניו ולשורר על כך, גורש סופית מאחת החצרות שאירחו אותו בגלל התעקשותו להאמין באל נאו-פלטוני, אל נצחי, בלתי משתנה, שלא נברא, חסר דמות או צורה. תפיסת האל החדשה של אבן גבירול מתבטאת שתי יצירות מופת שלו: מקור חיים – ספר פילוסופיה ששרד בזכות תרגומו ללטינית, הודות לנוצרים; והשיר “כתר מלכות”.[9]
בימי הביניים התפיסות הנאו-פלטוניות נחשבו מדע מתקדם. הרמב”ם יצק תפיסות אלו לאמונה היהודית, וחקק אותן בספריו שמהם שואבים יהודים מאמינים את אמונתם עד ימינו אנו. אולם לא כל הרבנים סברו כמותו.
כמה דורות אחריו כך כתב שמואל דוד לוצאטו, מקרובי משפחתו של הרמח”ל: “…והנה הרמב”ם עם כל התפלספותו היה בעוכרינו […] כי הנה הוא כתב הלכות פסוקות, ובקש להסיר כל הספקות ולהשכיח כל המחלוקות ולהביא את כל ישראל ואת כל חכמיהם שבכל דור ודור תחת עול המסקנה אשר ישרה בעיני חכמי התלמוד או בעיניו […] ואלמלא הראב”ד שעמד נגד הרמב”ם וגזר בפרץ, אולי כבר נשכחו ונאבדו המשנה והתלמוד, והרי אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו לרמב”ם ולאריסטו בלי שנוכל לחקור אחר מקור הדברים ולדעת העניינים על אמיתתם. ואמרתי ‘ולאריסטו’ כי כמה עניינים יש במשנה תורה שאינם לקוחים מדברים רז”ל, אלא מדברי אריסטו ומפרשיו הערביים, כגון בהלכות יסודי התורה והלכות דעות.”[10]
למה חשוב להכיר את גלגוליו השונים של האל?
כמו רבים מבוגרי החינוך חרדי, גם אני גדלתי על התפיסה שהדת היהודית לא עברה שום שינוי, ונשארה סטטית לאורך כל השנים. התפיסה הזו מעודדת הסתגרות, בידוד וקיבוע – ואין בה שום אמת. אפילו הדבר הבסיסי ביותר באמונה, האל, עבר שינויים. היהדות, כמו האנשים שמהם היא מורכבת, מגוונת, עשירה ומרתקת. פירוק הדוגמות והאקסיומות יאפשר לנו לחוות עושר תרבותי שאין שני לו. ובראש השנה, בבואנו לחגוג ולהמליך את האל היהודי, חשוב שנכיר אותו כפי שהוא, ונקבל אותו על כל ריבוייו, שינוייו וההיסטוריה המרתקת שלו.
להרחבה, חקירה ודרישה
לסיום, ברצוני להמליץ על כמה ספרים שעזרו לי להבין את אלוהים:
כשאלוהים היה צעיר, יוכי ברנדס
איך נולד התנ”ך, ישראל קנוהל
המיתולוגיה הכנענית, נגה וגיא דרשן
המיתולוגיה הבבלית, אורי גבאי ותמר ווייס
לא ככה כתוב בתנ”ך, יאיר זקוביץ ואביגדור שנאן
האל החושני, אביעד קליינברג
