אבא, איך כל המכתבים שאני כותב הם תמיד עליך? במה זכית שאני כותב עליך כל כך הרבה?
המקלדת שלי חטפה מכות אגודל רבות כל כך בגללך, ובכל הזמן הזה, בכל רגע של הקלדה, הפרצוף שלי רפוי, העיניים לא יכולות לזוז מהמסך, והמוח שולף זיכרונות ילדות כאילו רק חיכה שאגיד לו: “נו, שלוף כבר”. אני נזכר בכל כך הרבה דברים שאם אתחיל למנות אותם, הסמארטפון שלי יהיה רטוב מדמעות ואין לי פה די גרגרי אורז שישאבו אותן. לעולם לא יהיה מספיק אורז בשביל זה.
אני לא יודע למה אני בכלל נלחם על הקשר איתך, התרגלתי כבר לחיות בלעדיך, התרגלתי שאתה בא לידי ביטוי בטקסטים, ואז אני ממשיך הלאה. פעם בחודש טקסט על אבא – וזה עובר. זה כמו לסדר זקן שפיץ, רק שזה לא עולה כסף אלא עולה בדמעות שיורדות.
אני יודע שגם אתה כותב לי מכתבים נסתרים, אבל לא מעז לשלוח לי אותם, כי אתה מפחד מהתגובה שלי.
בלי שמות, אבל אחד הבנים שלך מצא את המכתב הנסתר שכתבת לי, צילם, ושלח לי. אתה מתחנן שם בפניי שלא אסע לים באופניים חשמליים, שאשמור לכל הפחות על איסור נידה, ו…
לא רוצה להמשיך. אני שוב תוהה, למה אתה שווה עוד טקסט? נכון, זה חומר טוב לכתוב עליו, אבל אני לא רוצה להיות אומן מיוסר שכותב רק על שיט, אני חושב שאני יכול לכתוב גם על דברים טובים. חשבתי לכתוב לאימא, להגיד לה כמה מדהימה היא, אבל איכשהו אתה שוב נדחף, אתה שוב פה.
אולי אני אוהב אותך, לא יודע.
מה שאני כן יודע הוא, שאני כמוך. אני יושב פה כמו פחדן וכותב לך מכתב שלעולם לא תקרא, אלא אם הבן שלך יגיע למגזין הזה, יצלם את המכתב, ידפיס ויבוא להראות לך אותו בין מנחה למעריב (אין סיכוי שתהיה מוכן לקרוא מתוך סמארטפון, כמו שאתה לא מוכן לדבר איתי דרך הוואטסאפ, רק כי זה נוגד את העקרונות המטומטמים שלך).
הנה אמרתי את זה. אתה תקוע בעקרונות מטומטמים. אני מעז לכתוב את זה כשאני יודע שהסיכוי שתקרא את המכתב הזה קלוש כל כך, כמו הסיכוי שאי פעם נהיה בקשר נורמלי של אבא ושל פאקינג בן.
אבא, המכתב הזה מונח אצלי ככה, כמות שהוא, כבר כמה שבועות. מכתב קשה וכועס. ואז, באחד הערבים בדרום הודו, כשהמכתב הזה בוער בתוכי, שיתפתי אישה צעירה אחת, מעוררת השראה, בקשר שלי ושלך, והיא אמרה לי משהו שלא יכולתי להישאר אדיש אליו: “איזי, אתה כולך אהבה, אתה אומר שאתה מדבר את שפת האהבה, אז אולי תדבר בשפה הזאת עם אבא שלך?”
היא צודקת, אבא. אני כועס ופגוע, אבל בוא נדבר בשפת האהבה.
