השינוי של יוצאים לשינוי מתבטא, בין השאר, בקבלת אחריות של היוצאות והיוצאים על חייהם, בתביעה לקבל את הזכויות המגיעות להם, לא כטובה, בדין, ובידיעה העמוקה והמכוננת – ליוצאים יש הרבה מה לתרום לחברה הישראלית. עזיבת העולם החרדי ופריצת הגבולות האישיים והקהילתיים לא מרוקנות את הזהות, להפך, הן מעשירות אותה.
דמיינו לכם תסריט: חבורת צעירים חדורת מוטיבציה אך נטולת ניסיון והכשרה, עוול זועק לשמיים, כוחות גדולים שמתנגדים לתיקונו, מאבק עיקש ורצוף דרמות שמתנהל במסדרונות בית המשפט, בתקשורת, באקדמיה, בצבא ובברים ברחבי העיר, גיוס דמויות מפתח מפה ומשם, ישיבות מחתרתיות, מהלכים מתוכננים, מהלכים בהחלט לא מתוכננים, והנה, תנועה מתעוררת וגדלה ומתרחבת, קוצרת הצלחות, הישגים ותעודות הוקרה, נעשית שם דבר בהוויה הישראלית וצומחת כל העת, מתמודדת עם ביקורת פנימית וחיצונית, מהלכת בין הטיפות בנושאים הרגישים ביותר, זהות ושייכות, מטביעה חותם ומשנה סדרי בראשית. ובכל זאת, ועל אף כל זאת, בשורה התחתונה, משאלתם הגדולה של המקימים ושל העומדים בראש העמותה כיום היא: להביא לסגירתה.
בטח הייתם רוצים לצפות בסרט הזה.
ברכות! אתם חלק ממנו.
נופלים בין הכיסאות
קצת קשה להיזכר במציאות שבה נולדה יוצאים לשינוי, שהרי כל כך הרבה השתנה מאז, אבל ננסה. לצורך כך, אשתמש בסיפורי האישי: נערה חרדית מתבגרת מתחילה לעמוד על דעתה ולתהות על אמיתות, להרהר אחר מוסכמות ולבחון גבולות. אין באמת את מי לשאול ועם מי להתייעץ, אין שום הדהוד בסביבה לאפשרות ששאלות כאלה הן לגיטימיות, וכמובן – שום סימן להימצאותן של דמויות ששנו ופרשו.
בעצם, היו כמה סיפורים, על אחת שעזבה והתאבדה, על אחד שיצא וחזר ונעשה חוזר בתשובה מוביל, ועל זו שיצאה ואיבדה את דעתה. אלו היו הסיפורים המוכרים. במחתרת סופר על יוצאים (למעשה, קראו להם “מקולקלים, אבל ממש”) שהפכו לחסרי בית, למסוממים, לעובדים בעבודות כפיים קשות ולא מתגמלות, זרוקים אי-שם וסובלים, אוהו – כמה הם סובלים. היוצא המפורסם – כי הוא היה מפורסם – ישראל סגל ז”ל נחשב ליוצא מן הכלל שאינו מעיד על הכלל, והנה, אפילו הוא, תראו כמה הוא מתייסר. בעולם החרדי לא מכירים במושג “מורכבות”, ובטח שלא ב”זהות מורכבת ואינדיבידואלית”.
על הרקע הזה, מה הפלא שלקח לי המון-המון זמן להגדיר, לעצמי קודם כול, שאני, כן גם אני, יוצאת? להכיר בכך ולמצוא לעצמי מעגלי תמיכה. אבל אלו היו מותרות, הקשיים היו בסיסיים הרבה יותר. בסמינר לא מכינים אותך לחיים שמחוץ למסגרת העוטפת של הקהילה, והיציאה אז הייתה מאופיינת בקשיי הגירה בלי שום פתרון שיכולתי לחשוב עליו.
מאחר שלא תפסתי את עצמי כיוצאת והייתי עסוקה בענייני הישרדות, לא נעזרתי בעמותות שהצהירו שהן מסייעות ליוצאים שההחלטה לעזוב את הקהילה בשלה בקרבם. לצה”ל לא יכולתי להתגייס. הצבא לא ידע אז איך להתמודד עם צעירות וצעירים במצב רגיש כשלי. ביררתי על האפשרות להיחשב “חיילת בודדה”, ולפי המידע שקיבלתי הדבר כרוך בפרוצדורה לא פשוטה. נודע לי שאין אפשרות להסתיר מההורים את דבר גיוסי ושאין שום מערך מתאים ומקדם לחיילות עם בגרות במקצועות קודש, ושתהליך ביטול הפטור ייקח זמן וכלל אינו מובטח, ובקיצור – רדי מזה.
אחר כך, כשהתחלתי ללמוד, לא יכולתי לקבל מלגות שנועדו לבוגרי החינוך החרדי, כי כבר לא הייתי חרדית, ולא יכולתי לקבל מלגות שבין התנאים לקבלתן היה שירות צבאי. וכך, על אף המוטיבציה העצומה ותאוות הידע והחלום להתברג בעולם האקדמיה, החובות העצומים ופערי ההשכלה והתרבות ניצחו. נשרתי מהלימודים.
במוסד אקדמי אחר, שנים ספורות לאחר שנאלצתי להשתעבד כל-כולי לסתימת הבור הכלכלי שנקלעתי אליו בשל היעדר תמיכה, הקושי של סטודנטים יוצאי הקהילה החרדית צד את עינו של ליאור קול, סטודנט ירושלמי לכלכלה וחשבונאות באוניברסיטה העברית, שהיה אז בן 24, נטול כל קשר לעולם החרדי וחסר כל היכרות עם קשיי היציאה.
“עבדתי אז באיזו עבודה סטודנטיאלית, והכרתי שם סטודנט נוסף, יוצא החברה החרדית. מובן שהסתקרנתי לשמוע את סיפורו, ותוך כדי השיחה הוא אמר לי שהוא עובד בשלוש עבודות כדי לממן לעצמו את הלימודים. שאלתי אותו אם זה בנוסף על התמיכה שהוא מקבל מהמדינה, והוא שאל אותי, ‘איזו תמיכה? על מה אתה מדבר?’ בתמימותי חשבתי שכבוגר החינוך החרדי מגיעה לו תמיכה מהמדינה, והוא הסביר לי שמרגע שהוא הוריד את הכיפה הוא כבר לא זכאי לשום תמיכה. נחרדתי מזה”.
אני מקשיבה לליאור ומחייכת, כי כשהדברים נשמעים מפי אדם שאינו חרדי ושמעולם לא היה חרדי, האבסורד אכן זועק לשמיים והאפליה מומחשת במלואה. אבל אז, בזמנו, כאשר אני הייתי סטודנטית, המציאות המפלה נראתה לי ברורה מאליה, וההתנערות ממני, היוצאת, התקבלה על דעתי בהשלמה עצובה; הבחירה שלי הייתה לצאת, ובין הזכויות שנשללו ממני נמנית גם הזכות להשלמת השכלה ומיגור הפערים שנוצרו מכיוון שנולדתי למשפחה חרדית. סה לה וי. מחיר הבחירה.
למרבה המזל, העין החיצונית של ליאור לא ראתה את הדברים באופן הזה. “הבחור שפגשתי אמר חצי בצחוק שהוא והחברים היוצאים שלו משתעשעים במחשבה לתבוע את המדינה, כגורם שהוביל למצבם. ‘אז למה אתם לא עושים את זה?’ שאלתי, והוא חייך ואמר שזה חסר סיכוי. כאן נדלקתי. ‘אתה יודע מה’, אמרתי לו, ‘תן לי לבדוק כמה דברים. אתה יכול לארגן לי כמה יוצאים לתביעה?’ הבחור, עדיין סקפטי, אמר שאין בעיה. הוא יארגן כמה מחבריו”.
זרע ראשון נזרע בערוגה ראשונה.
נפגשים אצל בוז’י
במרחק כמה מסדרונות משם, באותה אוניברסיטה, רעיון דומה הדהד במוחו של משה שנפלד, יוצא שהתגייס לצבא, השלים בגרויות והתקבל למכינה קדם-אקדמית. “קיבלתי מלגות בגלל השירות בצבא. לא הופליתי במלגות אחרות, בגלל שפשוט לא הגשתי בקשה. ראיתי מלגות שמיועדות לחרדים ובכלל לא העליתי על דעתי להגיש בקשה. בשנה הרביעית ללימודים פגשתי בחור שלמד איתי בישיבה. בזמן שאני עשיתי צבא הוא התחתן ולמד תואר בפיזיקה באוניברסיטה הפתוחה, קיבל מלגה מקרן ידידות טורונטו ומלגה מהכולל – במקביל, כמובן. וזהו. הוא הסתדר. רק כשהוא סיפר לי על כך התחלתי להבין שמשהו לא תקין בכל הסיפור הזה”.
במבט לאחור, אפשר להניח שליאור ומשה, וצעירים נוספים שנפגוש בהמשך, היו האנשים הנכונים במקומות הנכונים ובזמנים הנכונים. התקופה הייתה פוסט מחאת 2011, אקטיביזם חברתי היה הדבר החם ביותר, ובזכות פורום היוצאים בפורטל תפוז (ז”ל) יותר ויותר בוגרי החינוך החרדי הכירו זה את זה, יצרו מעגלי תמיכה, שותפות ושיח, דיברו על האתגרים, הכאבים, הניצחונות הגדולים והקטנים, ההתמודדויות בצבא, באקדמיה ובתעסוקה. ההסתרה של היציאה הלכה והתפוגגה.
אם בעבר מפגשי הפורום נערכו תחת מעטה חשאיות וכל המשתתפים נשבעו לשמור על סודיות גמורה, באותן שנים האווירה השתנתה והיוצאים הפסיקו להתחבא. גולת הכותרת הייתה מפגש שנערך בבית הספר לאומנויות “מנשר”. אז, לראשונה, התקיים אירוע פומבי של יוצאים. בלי הסתרות, בלי כתובת עלומה שנמסרת רגע לפני תחילת האירוע, בלי חשש מחרדים שיבואו לפוצץ את המפגש ובלי לאסור על צילומים באירוע עצמו. השטח בעבע. המהפכה החלה.
ובחזרה למסדרונות האוניברסיטה העברית. שנפלד, שהיה מעורב עמוקות בהווי היוצאים והכיר רבים מהם, מסביר שהרעיון להתאגד לעמותה עלה באמצע שנת 2012, והתנהל למעשה בכמה צירים. “בציר אחד שלמה פשקוס, אז כלכלן במשרד האוצר, מחליט לפעול למען היוצאים. כששלמה היה סטודנט הוא היה פעיל בתא אופק, והעיסוק בעניינים חברתיים כבר היה טבוע בו. בעקבות פקיחת העיניים הקולקטיבית גם הוא הסיק שזה לא בסדר שמפלים אותנו. הרעיון של שלמה היה לפקוד יוצאים למפלגות, וכך, כשיהיה לנו כוח פוליטי, נוכל להגיע לח”כים ולהתחיל לפעול. הוא פנה אליי מכיוון שאז ניהלתי את הפורום בתפוז והכרתי לא מעט יוצאים. ואכן, יצאנו למבצע התפקדות מהיר. מהיר כי תוך זמן קצר השגנו פגישה עם בוז’י הרצוג, אז חבר כנסת מטעם מפלגת העבודה”.
לפשקוס ושנפלד, מארגני הפגישה, היה חשוב שיגיעו אליה כמה שיותר יוצאים. הם הפיצו את דבר הפגישה ברחבי האוניברסיטה והדהדו אותה ברשתות החברתיות. וכך ליאור, שכאמור באותה עת פעל כדי לגייס יוצאים ותורמים לטובת תביעה ייצוגית נגד המדינה בגין הזנחת חינוך, חבר ליוזמה המתגבשת, וב-27 ביוני 2012 כולם הגיעו, חדורי מוטיבציה ורצון לשנות, לפגישה ההיסטורית עם הח”כ.
בין 50 היוצאים שהגיעו למפגש היה יוצא צעיר ולבוש מדים, יוסי קלאר. קלאר שירת אז ביחידה לגיוס חרדים. “הייתי במדור שאחראי על כתיבת המדיניות לשילוב חרדים”, הוא משחזר, “משמע, הייתי במדור שאחראי למעשה על אפליית היוצאים בצה”ל. הייתי חתום על המדיניות שקבעה מתי חייל מודח משח”ר (מסלול שילוב חרדים. ר”ד), ואפילו בסוף השירות שלי אני זה שחתם על הדחות כאלה”.
קלאר, לדבריו, לא חש דיסוננס. “הבנתי מה דרישות המערכת והנחתי את האנשים לפעול בהתאם. לחבר יוצא שרצה להגיע למודיעין יעצתי לחבוש כיפה, ועדכנתי אותו שבעוד כמה חודשים אדיח אותו ממסלול שח”ר, והוא ימשיך במסלול רגיל. ליוצאים אז לא הייתה אפשרות להתגייס למודיעין, האופציה הזאת הייתה שמורה לחרדים בלבד. כשהתחילה ההתארגנות נגד אפליית יוצאים, היה לי ברור שאני רוצה להשתלב בזה. התחלתי להציק למפקדים שלי, הסברתי להם שזה לא הגיוני מה שקורה, למה חייל שמוריד את הכיפה מאבד אוטומטית את כל הזכויות שלו. מה הקשר?”
יוצאים עם נתונים
המפגש עם חבר הכנסת הרצוג היה מוצלח. בסיומו ביקש הח”כ מהמארגנים להגיע אליו לפגישה מעשית יותר. “הגענו והוא התחיל לשאול שאלות ענייניות. כמה יוצאים יש? אילו תוכניות יש לחרדים שיוצאים לא נהנים מהן? במה בדיוק מתבטאת האפליה בצבא ובאקדמיה? אילו פערי השכלה ספציפיים יש ליוצאים? שאלות כאלה, בסיסיות למדי. ואז הבנו שלמעשה אין חומר. אין לנו נתונים מדויקים”, נזכר שנפלד. “וכך, במקום להתכונן למבחנים של סוף התואר, ישבתי והכנתי נייר עמדה. קראתי, חקרתי, מצאתי מקורות, חפרתי בנתונים, בדקתי בנתוני הלמ”ס ובאתרים של קרנות ומכללות ואוניברסיטאות. לבסוף הגעתי לנייר עמדה מסודר וממצה שאנשים קראו, הזדהו והבינו את הצורך בשינוי”.
בדיעבד, שאלותיו של הח”כ הקשוב, שלימים מונה לנשיא המדינה, הניחו את אחד היסודות המרכזיים של עמותת “יוצאים לשינוי” – התבססות על נתונים.
יוצאים לשינוי משקיעה רבות במחקר על תופעת היציאה מהמגזר החרדי והבנתה וכן בהנגשתה לתקשורת בישראל ובעולם, מתוך ההבנה כי כדי ליצור מענים הולמים, חשוב להבין לעומק את הצרכים, ולאחר מכן להנגישם לכלל האוכלוסייה. (מתוך אתר “יוצאים לשינוי”, אזור “מחקר ותקשורת”)
מאחדים כוחות
“במקביל להתארגנות לקראת הפגישה ההיסטורית עם בוז’י, ישבה באבולעפיה ביפו קבוצת אנוסים (אנשים החיים בחברה החרדית ושומרים בפומבי על אורח חיים חרדי, אך אינם מאמינים בדרך חיים זו. ר”ד), וחגגה על ערמת פיתות ודברים לא כשרים נוספים”, ממשיך משה לתאר. “זה היה בפסח. בשולחן ליד ישבה העיתונאית והבימאית ענת גורן, ואחרי לבטים רבים היא ניגשה אליהם וביקשה להבין את פשר העניין, איך ייתכן שיושבים פה חרדים ואוכלים חמץ. הם הסבירו לה על מציאות חייהם ועל תופעת האניסות, והיא – התפוצץ לה המוח. בו ברגע החליטה לצלם על כך סרט דוקומנטרי וביקשה לשמור עימם על קשר. היא חיברה אותם לאנשים שלה, וככה גם הם התחילו לפעול למען היוצאים. בציר הנוסף – ליאור קול מנסה לקדם את עניין התביעה ההמונית. בוז’י קישר אותנו לקרן החדשה לישראל, ושם פגשנו את החבר’ה האנוסים מהמסעדה ביפו, והתחברנו כולנו למיזם משותף. הדברים התגלגלו לאיטם, היינו סטודנטים, והחבר’ה האנוסים בעלי משפחות. אבל התקדמנו. בסופו של דבר קיבלנו מהקרן סכום ראשוני, ובמרץ 2013 הוקמה העמותה”.
אחת היושבות בשולחן הפיתות המפורסם הייתה בת אדלר, שבאותה תקופה נאלצה לשמור על חזות חרדית בשל מאבק גירושין ארוך וחששהּ לאבד את בנה. בת מספרת על ילדות חרדית רגילה וחסרת תהיות אמוניות. “מבחינתי, היה ברור שיש מסלול חד-סטרי, לא היו שאלות. בגיל 19, אחרי כמה פגישות קצרות, התחתנתי ודי מהר הגיע ילד ראשון. אף פעם לא האמנתי באלוהים”, היא אומרת ועיניי שלי מעט נפערות. “זאת אומרת, אמונה לא הייתה חלק מהחיים שלי”, היא ממהרת להסביר, “אלא יותר המשימות שצריך לבצע, הדברים שצריך לעשות כחלק מהמרקם החברתי. לא חשבתי הגות”.
נקודת המפנה של בת התחוללה בעקבות משבר חריף בזוגיות. “בדיעבד, הגילויים הקשים שגיליתי והגירושין המאוד לא פשוטים שעברתי היו הדבר הכי טוב שקרה לי. חטפתי את הבעיטה שהייתי צריכה לחטוף כדי להעיף את החיים שלי קדימה”. בת התמודדה עם לחצים אדירים מבית ומחוץ עד שהצליחה להיחלץ מהקשר המזיק. תוך כדי תהליך היא עברה מסע פנימי לגילוי מחדש. “רק אחרי שהוא עזב את הבית באופן סופי התחלתי לשאול את עצמי שאלות. למשל, למה אני בעצם לא מדליקה אור בשבת, הרי אני לא חושבת שיש אלוהים ואין עכשיו אף אחד בבית שיראה שאני מדליקה אור, אז למה לא להדליק? השאלות האלה מעולם לא צפו, כי התנהגתי כמו שהחברה סביבי דרשה ממני, וזה היה בסדר מבחינתי. הפעם הראשונה שבה התאפשר לי באמת לחשוב על הדברים התרחשה כשהייתי, לראשונה בחיי, אני מול עצמי בלי הורים, בלי אחים, בלי בעל”.
מה יוצאים צריכים?
בתקופה שבת טורטרה בדיונים ארוכים ומתישים בעניין הגט, תוך שהיא מגבשת לעצמה את זהותה החדשה ורוקמת תוכניות לחיים שלאחר הגירושין, היא ניהלה את פורום “חרדים בעל כורחם” בפורטל תפוז, ויזמה מפגשים של נשים וגברים כמוה, חרדים בתחפושת.
מה היה החיבור הרעיוני שלך עם יוזמת “יוצאים לשינוי”, שאז עוד הייתה רק רעיון במוחם של כמה אנשים?
“החבר’ה שהתחברתי אליהם ואני הרגשנו שיש משהו לא תקין בתהליך היציאה כפי שהיה באותה תקופה. הרבה יוצאים התנהלו ממקום מתמסכן, וכזה שלא לוקח אחריות על הבחירות שלו. ולנו, כמי שמתמודדים עם הבחירה ומשלמים עליה מחיר גבוה מאוד, זה הפריע. דבר נוסף, הייתה לנו בעיה עם הסיוע שהיה מוצע אז, שהוא כלל בעיקר מעין קהילה חליפית לקהילה שהיוצאים עזבו, ולא היה שם דגש על מתן כלים לחיים עצמאיים. ולתפיסתי – זה מה שחשוב, וזה מה שקסם לי ביוזמה של יוצאים לשינוי. הרעיון הוא לתת חכה, לא להאכיל בדגים”.
בת רואה קשר ישיר בין התנהלות חרדית טיפוסית ובין הסרת אחריות. “יש משהו בחינוך החרדי ובהתנהלות החרדית שמוריד מאנשים את הדאגה האישית לגורלם, ולרבים זה מאוד נוח. אלוהים דואג לנו, הקהילה דואגת לנו, הרב דואג – חיים קלים ומתגלגלים. אנחנו רצינו לייצר מצב שלאנשים יש כלים להטיס את החיים שלהם קדימה. לדוגמה, אני רציתי ללמוד לתואר ולא יכולתי כי לא הייתה לי תעודת בגרות. האפשרויות שלי היו לעבור מסלול ארוך של השלמת בגרויות, או לחכות לגיל 30 וללמוד במכינה. רצינו שיכירו במצב של בוגרי החינוך החרדי ויקימו מכינות ייעודיות שאפשר להתקבל אליהן לפני גיל 30. רצינו שתהיה הכרה בצרכים הספציפיים של יוצאים, ושהסיוע יהיה יעיל באמת. ואז, כשפגשנו את פשקוס ואת ליאור ואת שאר החברים – זה היה בינגו. כולנו דיברנו באותה שפה, כולנו חלקנו אותן תובנות”.
החבורה התאחדה במטרה לפעול לקידום מה שנקרא לימים “תביעת הליבה”, וכן כדי להניע תהליכי שינוי בתוך המערכות השונות: הצבא, האקדמיה ושוק התעסוקה. לראשונה בתולדות המדינה, יוצאי החברה החרדית התאגדו, הרימו ראש ותבעו זכויות בריש גלי, תוך הדגשת היתרונות שלהם כיוצאים והתועלת שהם מביאים לחברה הישראלית הכללית.
“בגין התרשלות המדינה סיימו התובעים את לימודיהם כשברשותם ידע בסיסי בלבד במקצועות חיוניים, אולם לאחר שבגרו התברר כי חסרים להם הכלים הנדרשים לרכישת השכלה ומיומנויות אשר יאפשרו להם לעמוד על רגליהם ולהשתלב בהצלחה בחברה הישראלית” (מתוך “תביעת הליבה” שהוגשה לבית המשפט המחוזי בשנת 2015).
“יוצאים לשינוי הוקמה במטרה לשנות מדיניות, ולא כמקום שמעניק מענים מסוג רווחה”, מחזק שנפלד. “יותר מכך, המשפט הקבוע שלנו היה ‘המטרה העיקרית של יוצאים לשינוי היא שהעמותה תיסגר’. שנצליח לשנות את המציאות עד כדי כך שכבר לא יהיה צורך בעמותה. ככה פעלנו לאורך כל הדרך, עד שנדב (רוזנבלט, מנכ”ל העמותה כיום. ר”ד) ואיציק פשקוס, אח של שלמה, הגיעו עם הרעיון לפתח את תחום הסיוע הפרטני ולספק מענים קהילתיים. היו דיונים ארוכים מאוד, ויכוחים של ממש, בנושא. יוצאים לשינוי, ביסודה, לא חשבה לגעת בתחומי פרט וקהילה, אלא לפעול לשינוי מדיניות. ואכן, כמה חברי ועד פרשו בעקבות ההחלטה להרחיב את תחומי יוצל”ש מעבר לפעילות המאקרו”.
תובעים ליבה
הסיקור התקשורתי העצום והעיסוק הציבורי בתביעה של העמותה הצעירה אינם ברורים מאליהם. המייסדים בחרו, במודע וגם בהמשך הדרך, שלא לשים בחזית המאבק סיפורים אנושיים קורעי לב על התמודדות עם ניתוק מהמשפחה וקשיי התאקלמות גרפיים מדי, אלא לדבר על מהות, על אפליה ועל צורך בשינוי מדיניות. מדובר בריקוד עדין במיוחד שכולל ניסיונות ליישוב בין אינטרסים מנוגדים. בסופו של דבר, היוזמה המקורית והבועטת משכה תשומת לב רבה וסוקרה בהרחבה בכלי התקשורת הכלליים וגם באתרים חרדיים.
חרף הפערים – אחים אנחנו!
השינוי שחוללה העמותה מתפרש למישורים רבים, לא רק פעילות לשינוי מדיניות, לא רק תחום פרט וקהילה הולך ומתפתח, לא רק העלאה למודעות הציבורית אספקטים נוספים של יציאה, אלא גם דחיפה לשינוי מנטלי שנוגע למרקם היחסים העדין בין יוצאים לחרדים.
“אחד הדברים החשובים שיוצאים לשינוי עשתה בעשור החולף הוא לגרום לעולם להבין שיוצאים הם לא אנטי חרדים”, אומר יוסי קלאר. “היציאה היא דבר שעשינו למען עצמנו, ולא נגד אף אחד. אנחנו בקשר עם האחים והאחיות שלנו, אנחנו אוהבים את המשפחות שלנו, ואנחנו לא נגדם. התנערנו מהתפיסה הרווחת שיציאה היא אקט פוליטי ומתריס. מבחינתי, יוצאים לשינוי היא ארגון חרדי. פילוסופית אפשר להתווכח על הקביעה הזאת, אבל עובדתית היא נכונה. חרדים הקימו את יוצל”ש, חרדים עובדים ביוצל”ש והלקוחות שלנו הם חרדים. אין לנו לקוחות חילונים. אז מה אם אנחנו לא נראים כמו חרדים? מלבד זאת, הרי ברור שגם המשפחות שלנו נהנות מפעילות העמותה, שבזכותה הילד שיצא יכול למצות את הפוטנציאל שלו ופחות סובל בתהליך היציאה. יוצאים וחרדים הם לא אויבים – הם אחים. והשינוי הספציפי הזה, שיוצל”ש היא חלק אינהרנטי בו, מורגש בשטח; אם במפגשים של הורים חרדים וילדים יוצאים, אם במעגלי שיח ואם בפעילויות נוספות שמתרחשות באופן מוצנע יותר”.
רוקמים נרטיב חדש
הקו הפייסני שמובילה העמותה, לצד הדגשת היציאה כסיפור הצלחה מעוררים תרעומת בקרב חלק מהיוצאים. האבות המייסדים של “יוצאים לשינוי” מודעים לכך ומסרבים להתנצל או לסגת מעמדותיהם. “יש מצב שהעמותה לא מתאימה לכל היוצאים, וזה בסדר גמור. ‘ברוך השם’, יש היצע של עמותות וארגונים, ויוצאים שלא מזדהים עם הקו של יוצל”ש יכולים למצוא לעצמם בית חם במקום אחר”, אומרת בת, ומציינת שלדעתה העמותה התרחקה מעט מהכוונות המקוריות שהיו בעת ההקמה, וכבר אינה מתמקדת רק במתן כלים שיאפשרו ליוצאים סלילת דרך עצמאית.
“הפוקוס שלנו מההתחלה היה להדגיש את הכוחות האדירים של היוצאים, להוכיח שאפשר להצליח למרות תנאי פתיחה קשים”, מסביר ליאור קול, שמשמש כיום חבר בוועד המנהל ומייעץ לעובדי העמותה במגוון תחומים. “מן הסתם, ככל שגדלנו כעמותה התחלנו להכניס עוד ועוד פעילויות, דברים שקשורים יותר לענייני רווחה והיו רחוקים מאיתנו בעבר. אבל הקו הראשי בשום אופן לא השתנה. אנחנו רוצים להעצים את היוצאים, והדגש ימשיך להיות על סיפורי הצלחה והתמודדות מוצלחת, ופחות על הקשיים והכישלונות”.
לפי משה שנפלד, שאף הוא מעורב עמוקות בפעילות העמותה גם היום, הטענות נכונות בחלקן, אבל ביוצאים לשינוי יש מקום לכולם. “יש פה מתח מובנה. שהרי מעצם הגדרתם, מובילי תנועה חברתית הם אליטה, וככאלה – ייטו להדגיש את הדומה להם. עם זאת, יוצל”ש תמיד ראתה בעצמה נציגה של כלל היוצאים והתאמצה לייצגם נאמנה. זו שאלה קשה, איך מעבירים מסר שמעודד כל אדם למצות את יכולותיו, בלי ליצור רושם שמצופה ממנו להגיע לסטטוס חברתי זה או אחר. אני יודע שעוד לא מצאנו את הנוסחה, אבל אנחנו בוודאות מנסים”.
“גם אני ער לביקורת”, מציין יוסי קלאר, ששימש במשך שנים בתפקידי מפתח בעמותה וגם היום הוא פעיל ומעורב בה. “ומבין שיש יוצאים שתופסים את יוצל”ש כמי שמנסה להכתיב מיהו היוצא הנכון ומיהו היוצא המוצלח, בזמן שיש כל מיני סוגים של יציאה. זה נכון. אנחנו מאדירים יוצאים שהגיעו רחוק באקדמיה, שקוצרים הישגים בצבא ובתעסוקה, ופחות מפנים זרקור לעבר אנשים שהקשיים שלהם הישרדותיים יותר. אנשים אומרים שאנחנו מתעסקים בעוגות בזמן שיש יוצאים שזקוקים ללחם. במובן מסוים אני מסכים עם הביקורת הזאת, אך חושב שלא הייתה לנו ברירה, ועדיין אין לנו ברירה. חשוב להזכיר באיזה אקלים צמחה יוצל”ש. התחלנו לפעול בזמנים שהייתה תדמית אחת של יוצאים, והיא של נחשלות, של כישלון, של מסכנות, של אובדנות ותלישות. יוצאים התביישו להודות שהם יוצאים, כדי לא להיות מזוהים עם התדמית הזאת. כדי לתקן את המצב המאוד לא אידיאלי הזה היינו צריכים למשוך את החבל לצד השני, ואפילו באגרסיביות. להראות שיש צד אחר, מואר יותר, של היציאה”.
יוצאים לשינוי – מילים אישיות
