דור שני לחוזרים בתשובה, הם קוראים לנו. ההורים שלנו גילו את האור ושנים אחר כך אנחנו רצים ישר אל החושך. שרופים על רבי נחמן, מעשנים ג׳וינט בג׳ינס קרוע ועגיל באוזן, עושים קידוש ויוצאים למסיבת טבע, רוצים להתחתן ולמצוא אהבה ובינתיים ממזמזים את כל מה שזז. אשמים כל כך, אבודים כל כך. כואבים ושרוטים. מאוהבים בהשם ושונאים את מצוותיו, אוהבים את אבא ואמא ומתעבים את החרדים שעשו להם שטיפת מוח כזו, עד כדי כך שהם העיפו אותנו מהבית רק כי לא יכלו לראות בנו את עצמם הישן קם וחוזר לתחייה. והרב עם הסרגל בחיידר הישן, והמורה שהעמידה אותי בפינה כי הייתי עם צווארון פתוח מדי. ורק שדים מחייכים אליי מהמראה כשאני חושפת עוד קצת עור לבן, נגמלת מהסתרה של שנים. ובלילה מאוחר, חטאים קטנים רוקדים איתי ריקוד חסידי בסלון, לצלילי טראנס וריח ירוק ועשן. והוא מחבק אותי כשאנחנו שרים שלום עליכם בערב שבת, והיא מחזיקה לי את היד כשהיא מקיאה נשמה צורבת טבולת אלכוהול אחרי לילה של נסיון לשכוח. והעיניים שלנו בוערות באהבה ושנאה, והנשמה שלנו קרובה ורחוקה וזועמת ונטחנת. אנחנו דור שני של אבודים במרחבים פתוחים של בחירה חופשית ואשמה כבדה וייאוש. אש ומים שולטים בכל מה שאנחנו עושים, קדימה ואחורה, למעלה ולמטה. קדוש וטמא ובוכה. והאמנתי אז, אבל לא באמת. והיום אני מאמינה הרבה יותר אבל כל כך לא, ואני מאכזבת ומצערת את הדור הראשון ההוא, שאין שני לו. שלום שלום ואין שלום. מלחמה נצחית בין טוב לרע ואמת ושקר לבן. ואין לנו ״אורות״, כי רוב הזמן זה חושך. ויש את השם הטוב שם למעלה, שמעתי. ויש דין ויש דיין, איימו עליי, ומלאכי חבלה יענישו על כל מגע שבינו לבינה ומחשוף וסיגריה בוערת.
ואולי בסוף נגיע לגן עדן, בעצם. כי החיפוש הזה, החיפוש הזה הוא הגיהנום עצמו.
קרדיט תמונה: שרה דיין.
יפהפה ומטלטל. מסמך זהות נהדר