“יצמחו לי שערות על כף היד אם בחור שצופה באותם מכשירים יגדל להיות תלמיד חכם,” כך הרעים בקולו המשגיח בישיבה בשיחה לפני היציאה ל”בין הזמנים”.
הימים – ימי הניצנים הראשונים של האינטרנט. הדרך של בחורי ישיבה לצרוך סרטים עברה בבתי מלון שהשכירו חדרים לפי שעות. מקומות מפוקפקים, באופן יחסי, שהוצפו בבחורי ישיבה בשבוע שלאחר חג הסוכות וחג הפסח ובחודש אב. מוקד העלייה לרגל של אותם צרכני מדיה בימי “בין הזמנים” הייתה טבריה. הבחורים הצעירים, אלו שהפרוטה לא הייתה מצויה בכיסם או כאלה שלא היה אכפת להם מרמת הניקיון בחדרים, השתכנו במלונות הזולים בעיר התחתית. הסיבה הרשמית להגעה לטבריה הייתה שהיא משמשת נקודת יציאה טובה לנחלי הצפון. בפועל, רבים מאותם בחורים נותרו ספונים בחדרים; מגלים את כל הטוב שיש בשידורי הכבלים והלוויין. לא מעטים מהם צפו לראשונה בסרטים הגדולים של התקופה. רובם המוחלט לא הכיר את השמות של הבמאים המשפיעים: וודי אלן, טרנטינו, היצ’קוק ואחרים. השמות של היוצרים החשובים הללו לא היו מוכרים אפילו לאלו שידעו לדקלם בעל פה את שמותיהם של כל השחקנים בליגת האלופות.
כמו הרבה דברים בחייהם של בחורי הישיבה, ראשי הישיבות והמשגיחים התוודעו לתופעה באיחור של כמה שנים. אחרי שכל בחור ישיבה ידע ש”טבריה” זה לא רק כנרת ותחנה בדרך ל”יהודייה”, ואחרי שרובם הגדול של התלמידים ידעו שבטבריה יש טלוויזיה טובה. השמועה עשתה לה כנפיים: התגלה שבחורי ישיבות שואפים גראס לצלילי מוזיקה חסידית רועשת במועדון טברייני, שבעליו הסב אותו לשימושם של המבקרים הרבים בחופשות “בין הזמנים”.
רק אז גילו ראשי הישיבות, לתדהמתם, שהתלמידים שלהם לא מנצלים את ימי החופשה כדי לסיים את המסכת, או לסתם טיול משפחתי, אלא נוסעים לטבריה ולא לשם הטיול בלבד. אילו היה מדובר בסכנה גשמית של טיולים מאתגרים, ראשי הישיבות יכלו להסתפק במכתבי חיזוק ועידוד. היות שמדובר בעניין רוחני, גייסו את שפת האיומים. שפה כמו זו של המשגיח, שאיים על הבחורים שעתידם הרוחני בסכנה וכי שאיפתם להיות רבנים לא תתגשם – אם רק יעזו להציץ במכשיר הטמא בחדרי המלונות בטבריה.
חלק מראשי הישיבות רצו לבטל את ימי בין הזמנים לחלוטין, בטוענם כי הנזק שטומנים בחובם הימים הללו עולה על התועלת שבצבירת המנוחה, בפרט שמדובר בחופשה יחסית ארוכה: חודש שלם בניסן, ועוד ארבעים יום במצטבר בחודשי אב ותשרי. מכאן עולה השאלה, מה המקור לחופשת “בין הזמנים”, ואיך הפכו ימים אלו למוסד קדוש?
על פי השמועה, זמן חורף בשנת ה’תשל”ד (מייד לאחר מלחמת יום כיפור) היה זמן “חלש”, משום שהתלמידים נותרו בישיבות בגלל המלחמה. לאורך השנים נעשו ניסיונות לבטל את “בין הזמנים”, מסיבות של מלחמה ואסונות. אך בכל פעם מחדש הניסיון לא צלח. נראה שמדובר במוסד קודש בקדושה לשעתה ולעתיד לבוא.
המקור הקדום ביותר להפסקת הלימוד הזאת נמצא בתלמוד הבבלי. (ברכות דף ל”ה ע”ב): רבא אמר לתלמידו, “אל תבואו אליי בחודשים ניסן ותשרי, כדי שתוכלו לעסוק בעבודתכם ולפרנס את משפחותיכם.” מסתבר שבעבר בחורי ישיבות ואברכים היו עובדים. נכון, לא כל השנה, אבל חודשיים בשנה – כן. ממשלת בבל לא העניקה מלגות לאברכים ולבחורים, ואלו נאלצו לעבוד ולהתפרנס בכוחות עצמם.
חלפו יותר מאלף שנה עד שמוסד “בין הזמנים” הוזכר בצורתו המודרנית, כפי שהיא מוכרת לנו כיום. אזכור ראשון של המושג נמצא בספר “באר שבע”, חיבור משנת 1614. לא חלפו אלא כמה עשורים, וכבר הושמעה ביקורת על החופשה הארוכה שהרשו לעצמם לומדי התורה והישיבות. המהרש”א, בפירוש לנאמר בתלמוד במסכת שבת על הנסיבות שהובילו לחורבן, הסביר שהחורבן אירע כעונש על חיי הבטלה והשוטטות של היהודים בירושלים ערב החורבן. את הלקח ההיסטורי הפנה כלפי בני דורו. הוא תיאר את בחורי הישיבות בימי בין הזמנים במילים הבאות: “ביטול תינוקות של בית רבן הוא מצוי בכל קהילה, גם הבחורים מבטלין רוב הימים בבין הזמנים והולכים ברחובות בביטולים וטיולים”. סרטים לא היו בקרקוב של המאה ה-17. בן דורו של המהרש”א, רבי ישעיה הלוי הורביץ (השל”ה), קרא לבטל את בין הזמנים: “ולא יזכר ולא יפקד שם בין הזמנים ויעקור מן העולם אז תהיה תורתנו תורת ה’ תמימה”.
מאות שנים חלפו, ודבר לא השתנה. למעט קיצור הזמן בשל מלחמת יום הכיפורים, וקריאה – שלא נענתה – של כמה רבנים לבטל את בין הזמנים בתקופת מלחמת לבנון השנייה ובצוק איתן.
חשוב לציין כי במגזר החסידי אורכם של ימי בין הזמנים שונה ומשתנה בין קבוצה חסידית לאחרת. אצל הליטאים המודל נשמר וכמעט לא השתנה מימי ראשית קום המדינה. בסיום של כל אחד מה”זמנים” – חורף, קיץ, אלול – גדולי ישראל מפרסמים קריאה לתלמידי הישיבות: להישמר מפני הנזקים הרוחניים הטמונים להם בימי החופשה. מדובר במכתב גנרי שחוזר על עצמו ושהשפעתו על בחורי הישיבות מזערית עד בלתי קיימת.
חוץ מאיומים, נוצרו גם פתרונות מעשיים. פתרונות שניסו להתמודד עם האתגר של חשיפה לתכנים שאינם מתאימים לבחורים חרדים, ואתגר גשמי של סכנות ממשיות שאליהן נקלעו לא אחת אותם צעירים חסרי ניסיון בטיולים בצפון ובדרום. אחד הפתרונות הראשונים הוא “ישיבת בין הזמנים”, מסגרת לימוד לא פורמלית בשכונת המגורים של הבחורים. בניגוד לישיבות שבהן התלמיד משלם עבור הזכות ללמוד בישיבה, בישיבות בין הזמנים הבחור מתוגמל על הלימוד. התמריץ הכספי מעודד את הבחורים ללמוד כמה שיותר שעות בישיבה הזמנית, ולא לבלות את ימי החופשה בטבריה.
מסגרת נוספת היא ה”קעמפ”. מוסד שעשה עלייה לישראל מהקהילה החרדית בארה”ב, שם הוא נערך מדי שנה בתקופת הקיץ, בהרים. בישיבות בישראל הקעמפ נערך בתקופת “בין הזמנים” של חודש אב. הקעמפ משופע בפעילות חברתית, תוכניות שונות וטיולים, ובחלק מהישיבות מבקרים פוליטיקאים לא חרדים ומתנצחים עם הבחורים.
בעבר היו כמה ניסיונות להקים קעמפ בחופשות פסח וסוכות, אולם אלו לא צלחו. הקעמפ נועד להחליף את החופשה נטולת הפיקוח בטבריה ובחופי הכנרת.
המסגרות הללו היו מתחרות ראויות לפיתויים בעידן טרום האינטרנט והטלפון החכם. ימים שבהם כל יום שהבחור לא שהה בטבריה היה “רווח נקי”. ימים שבהם אם בחור מצא את סיפוקו בטיולים ובפעילות החברתית של הקעמפ, היה בכך כדי להבטיח את שובו בשלום לבית המדרש בתחילת הזמן החדש.
בעידן הדיגיטלי הנוכחי, ימי בין הזמנים הפכו לתקופה שבה חלק מבחורי הישיבות מנצלים את הזמן לסגירת פערים. לא פערים בתלמוד, לא פערים באנגלית ובמתמטיקה, אלא פערי צפייה בסדרות אהובות ומדוברות. ערוצי טלגרם שמאפשרים להוריד כמעט כל סדרה, הם מעיין נובע עבור בחורי הישיבות. נתוני הגלישה בערים החרדיות הם הוכחה מובהקת לשימוש נרחב בגלישה בסלולר, הרבה מעבר לשימוש שנעשה ב”דאטה” בערים חילונית. לא מעט בחורים שרכשו בסתר מכשיר סלולרי באזור מרכז כלל בירושלים, גולשים גם באתרים שהשתיקה יפה להם. המציצים הציצו ונפגעו. הצופים לא ישבו עוד להיות כשהיו. יש שקסמו של הסלולרי יגרום להם לנסות להמשיך להחזיק בו בישיבה, בתקווה לחמוק מעיניו הבוחנות של המשגיח. אחרים ינסו לאתר דרכים לצפות בסדרות גם בתוך תקופת הלימודים. יהיו מי שיחלקו את חווית הצפייה עם חברים שעדיין לא זכו לכך. ימי בין הזמנים הפכו להיות הימים שבהם הרחוב, בדמות האינטרנט והטלפונים החכמים, חודר במלוא העוצמה אל תלמידי הישיבות. סודק סדק ועוד סדק במה שכונה “תיבת נוח”.
כמו תמיד, ראשי הישיבות, המשגיחים והרבנים עסוקים במלחמה הקודמת, ואולי יותר נכון לומר, הקודמת שלפני הקודמת. עולמם של רבים מהם קרוב יותר לקרקוב של המאה ה-17 מאשר לישראל מודל 2022. אלו מהם שכבר הפנימו את האתגר של הנסיעות לטבריה, עדיין לא השכילו להבין את המשמעות של בין הזמנים בעידן הטלפון החכם. הם שקועים בתוך מיסוך שלא מאפשר להם להביט נכוחה אל המציאות.
עד שהם יצאו מהבועה, הם עלולים לגלות שהם איחרו את הרכבת. אחוז משמעותי מהצעירים כבר עזב מזמן את התחנה. רק לאחרונה חשף פרשן חרדי בכיר כי 3000 תלמידי ישיבות בקירוב נשרו בשנה האחרונה מהלימודים בישיבה. במקום גידול טבעי, מספרם של תלמידי הישיבות דווקא פחת בשנתיים האחרונות. על כל בחור שהוסר מהרשימות של הישיבה, סביר להניח שיש בחור נוסף, אחד לפחות, שנותר בחור ישיבה רק באופן רשמי.
בעולם החרדי מאשימים את הקורונה. אם חושבים על זה, הקורונה הייתה “בין הזמנים” אחד ארוך. בין הזמנים שבו הבחורים נחשפו ובגדול לעולם שבחוץ. חלקם החליטו לא לשוב, אחרים ששבו עזבו. אחרים אולי יעזבו בהמשך. את הדי ההשפעה של הקורונה וימי בין הזמנים ניתן לראות בעלייה העצומה בפנייה לארגוני הסיוע לחרדים לשעבר. גל של יציאה החל בקורונה ומסרב לדעוך.
בעוד ראשי הישיבות עסוקים בשאלות הרות גורל, כמו ההתנגדות לרפורמה בסלולר של שר התקשורת, ומאבק בלתי מתפשר לשימור הטלפונים הסלולריים נטולי ההודעות והאינטרנט, חלק מהבחורים שתחת פיקוחם כבר מחזיקים ברשותם מכשיר חכם בסתר.
את תקופת בין הזמנים הקרובה של חודש אב רוב בחורי הישיבה ינצלו לחופשה ולטיולים, אם בחיק המשפחה, במסגרת הישיבה, או עם חברים. אולם חלק לא מבוטל מעשרות אלפי הבחורים ישלים בימים אלו את הצפייה ב”ריקוד האש” (לא צפיתי, אבל הביקורות משבחות – מ.פ.) או בעונה החדשה של “בת השוטר”. המשכילים שבהם אולי ירשו לעצמם לצפות ב”עשרת הדיברות” של “היהודים באים”. אם תיתקלו בזמן הקרוב בבחור ישיבה עייף, כלל לא בטוח שזה בגלל שהוא למד עד השעות הקטנות של הלילה; הכי קרוב שהוא הגיע לחכמי התלמוד שחיו בבבל ובפרס, היה באמצעות צפיית בינג’ בעונה השנייה של “טהרן”.
