התחברות

נא הכנס את מספר הטלפון שלך למטה נא הכנס את הקוד שנשלח לטלפון שלך שלח קוד מחדש
עדיין אין לך משתמש? הרשם ליוצאים לשינוי עכשיו!

אלול של חוץ ואלול של פנים

נהורא שגב

המילה “אלול” מעלה אצל רוב היוצאים קונוטציה כבדת משקל, עתירת קונפליקטים, צלילים, צבעים וניחוחות רבים. “אלול” תמיד היה ריח של סידורים, קולות של מזמורים, קינוחי אף, שחוק ילדים, גערת אב לבנו, גערת אלוהים לבניו, גערת בת לאמה. בקיצור, נפלא ואיום.

נצרבו אצלי בזיכרון שני אלול’ים, האלול שבפנים והאלול שבחוץ.

האלול שבחוץ היה אלול בבית הספר, שלא היה עליז במיוחד, בלשון המעטה.

האווירה הייתה של חרדת הקודש, המדוברת והידועה, סביבי נראו פנים נכאות, באוזניי נשמע טון כנוע ואסוף, לצד קולות שיעורי המוסר “המעוררים”, שאופיינו בדציבלים מעוררים לא פחות. אימת הדין, מידת הדין, יום הדין, משפט ודין, ודין ודין ודין..

דמיינתי את עצמי הקטנה מדלגת בשדות של דינים, קוטפת לי דין קטן וכחוש מעץ דינים אימתני במיוחד, מברכת “בורא פרי הדין” ואוכלת לאט, בשקט ובדין.

בין כל סופות הדינים המשתוללות בחוץ הייתי ילדה קטנה ומבוהלת שנדחקה פנימה לתוך הבית. היה לי מזל.

אלול שבפנים, בתוך הבית, היה נעים יותר. מצחיק לעיתים, ובעיקר מלא בציפייה. הוא היה מבשר חודש שובר שגרה ומרגש. הרי לא בכל יום צועדים לבית הכנסת בנעלי בד, או בנעליים דמויי קרוקס בצבע ורוד בוהק. לא בכל יום הרחובות מלאים באנשים לבושי לבן, ולא בכל יום מחכה לי בבית הכנסת כיסא כתר ועליו מדבקה קטנה עם השם שלי!

זה היה נעים ומרגש. סליחה מכבוד המורה שהשתדלה בכל כוחה להשליט בי חרדת קודש בחודש אלול. איך אפשר לתת לתחושה הזאת להשתלט כשאני מלאת התרגשות? איך אפשר לבכות ברתחת קודש (שוב, כציווי המורה) כשאני למעשה די שמחה מהסיטואציה?

בשלב מסוים הבנתי שאלוהים מעדיף חוסר דמעות על פני דמעות תנין, ושכדאי לי לשחרר את עצמי מהכעס על חוסר החיבור שלי לאווירת החרדה הכללית. הייתי סקרנית מדי ונרגשת מדי לפגוש את חברות בית הכנסת שלי, ילדות ונערות שלא היה שום סיכוי שיהיו חברותיי ללימודים, מאחר שבית הכנסת שלנו נהג לספח אל כיסאותיו אנשים ונשים בסגנונות שונים, מאלו שכיסאות “בית יעקב” פחות קיבלו לשורותיהם.

חיכיתי בקוצר רוח להליכה המדודה לבית הכנסת, לבושה בשמלה בהירה – בדרך כלל עקב צבע מקורי שדהה – אוחזת בידי מחזור תפילה בצבע שמנת ושמה של אחותי הגדולה חרוט עליו באותיות זהב, ובתחושה עילאית שמתכתבת עם כל מי שהולך ברחוב ומביט בי.

מובן שנדרשתי להכנה גדולה לפני הצעידה הנ”ל, והיא התבטאה במסע האלול שלי. הרשיתי להטפות המוסר של המורות לחלחל בי מעט, אך לא מעבר לגבול המעיק והלא-מקדם, עברתי בין כל החברות וביקשתי את סליחתן על דברים קלים וחמורים. אני זוכרת את עצמי מעפילה לביתה של חברה שגרה במקום מרוחק רק כדי להחזיר לה חוב של חצי שקל.

בחודש אלול המשימה הייתה כדי להגיע לחודש החגים בתחושת ניקיון כפיים של נפש חדשה וטרייה שנכונה לצאת לדרך. פלא עצום.

ואת הפלא הזה לא יכולתי לאפשר לאיש לקחת ממני.

אז אצלי, בניגוד לאנשים רבים, המילה “אלול” לא גוררת שובל של זיכרונות קשים, מרסקים וסוחטי דמע. כילדה הצלחתי למדר ולמנן את השפעת בית הספר באופן בלתי מודע; מנגנון נפשי שפותח כדי שאוכל לחיות בתואם עם האדם שאני והנפש שבתוכי.

למזלי, אלול שבפנים פתח לי דלת, כדי שאוכל לברוח אליו מהאלול הסוער שבחוץ.

יהדות ויציאה / חגי ישראל
19/09/2022

מאמרים נוספים

ה) ליבו במזרח - והוא? והָיָה הַיּוֹצֵא אֲשֶׁר יֵצֵא


סוכת פלא


בניתי סוכה


מסיבה ביער


היפרדות


זיכרונות מימים שמחים


דילוג לתוכן