אבדון מתוק ומפתה

בחורף הזה שוב הלכתי לאיבוד עם עצמי.

שוב איבדתי נפשות קרובות לטובת חיפוש עצמי

שוב נותרתי בקלוני

בבדידותי המזהירה

ושוב הפך החורף בוצי, עכור ואפרורי.

 

אז עשיתי את מה שאני יודעת לעשות הכי טוב.

פניתי לחיפוש פנימי עמוק בין המילים והאותיות, חברותיי הנצחיות.

ואז מצאתי את זה:

“לא כיף לאבד.

הרגע הזה אחרי שגילית שאיבדת משהו

הטעם המר הזה בגרון וחמיצות מיצי הקיבה.

לפעמים אני תוהה איך זה שעוד לא התרגלתי לשורש המחומש המחורבן הזה

א.ב.ד.ו.ן

והיו את החברות בגן מינה שאיבדתי בגלל היגיינה לקויה שאבדה בגלל אמא שבדיוק איבדה דרכה בבית ההחלמה טלזסטון.

ואבא שאיבד את זה והעלים דרכו למנחם שהתנשף אובד ואבוד בתחתית שרשרת המזון.

ואני אבדה לי דרכי באותיות העקמומיות הנפתלות הנבזיות בשיעורים הארוכים של אופק כיתה א’ באוהלי ספר.

 

פוטנציאל מבוזבז צקצקו כולם, ואני רק שקעתי עמוק יותר במלתעות הכורסא ונאבדתי לתוך הספרים

הולכת בשבילים חשוכים בתום ארוחות השבת

מאבדת דרכי בנחרצות.

לפעמים צירפתי עוד נפש תאומה לאיבוד הזה, כמובן רק כשידעתי מראש  את התוצאה

אבל לרוב,

האיבוד בא לי במפתיע.

 

הכול חומק ממני

מתמוסס

אפילו זיכרונות על שאבדו ונאבדו והתאבדו ואלה שאבדה דרכם-דרכי, מתחילות להיערם בתהום הנשייה שלי.

 

לאבד את זה, חשבתי. איך זה מרגיש?

נבהלתי ושמטתי את הרעיון.

אללי, האל.אס.די הארור

כמעט ואבדה לי דרכי, ונעתקה נשימתי.

לעולם לא הרגשתי את האבדון קרוב כל כך ומפתה, נושם עלי בכבדות.

 

למה לך? למה לך חשף האבדון שיניים מבריקות?

שלום מחשבות אובדניות,

גיחכתי.

אתן לא באמת חושבות שאחרי שנים של איבוד וערפול אקנה את המושלמות של הסוף המהורהר שבכן

חרצתי לשון לעברם.

 

זה קצת כיף להיאבד

להיאחז באי הודאות,

 

אבדה לי דרכי כמעט כל החיים.

ואבדה לי רוח נעורים

ואבד לי בית

ולחם

וזיכרון

ואומר

ודברים.

 

וטעיתי,

טעיתי כשה אובד בארץ לא זרועה,

ובאו נידחים

והתחבקנו והחזקנו חזק חזק ידיים.

לבל יכרסם האבדון דרכו למעגל הנשמות האבודות”.

(מריה 2015)

 

***

 

אני עפה על זה שמריה של העבר כתבה מסרים למריה מהעתיד ועל איך שתמיד אני מוצאת אותם בזמן שאני הכי זקוקה להם.

מכירים את זה שפותחים תהילים ונופלים תמיד על פסוק רלוונטי? או כמו הטקס החב”די של לפתוח  איגרות קודש? אז ככה אני והמחשב שלי. והיומנים. והפתקים הלא נגמרים בנייד.

תמיד כשאני מעט אבודה, בודדה או סתם זקוקה למשמעות נוספת בחיי, אני פותחת אותם, מרפרפת בין אלפי טקסטים שונים ומשונים עד שנעצרת באופן כמעט מיסטי על איזה טקסט שרלוונטי לי לאותו הרגע בצורה מופלאה.

 

יש בי הכול.

אני ספר תהילים.

אני אגרות קודש.

אני הדבר הכי טוב שיכלתי לעשות לעצמי.

הללויה.

 

ולענייננו,

קבלו מתכון לא פחות ממושלם של בר, אחותי הקטנה, לסופלה שוקולד חמים שהוא קצת כמוני.  מערבולת של מריר, מתוק ושואב אבל גם קליל ומעלה חיוך.

 

מצרכים:

3 חפיסות שוקולד מריר

1 חפיסה של שוקולד לבן או בלונדי (אפשר גם מריר במקום)

50 גרם חמאה

3 ביצים

4 כפות סוכר

2 כפות קמח

 

הוראות הכנה:

1. להמיס בקערה את שלושת החבילות של השוקולד המריר יחד עם החמאה, על אש נמוכה או בבן מארי.
2. לטרוף היטב את הביצים בכוס ולהוסיף לתערובת השוקולד והחמאה תוך כדי בחישה מהירה. חשוב לשים לב שהתערובת לא מבעבעת כדי שלא תצא לנו חביתה!
3. להוסיף את הסוכר ואז את הקמח ולהמשיך לבחוש היטב עד שהתערובת חלקה ואחידה והסוכר נמס.
4. להעביר לכוסיות קטנות מנייר או לתבנית שקעים מסיליקון (התערובת הזו מספיקה לכ-10-12 מנות).
5. חשוב! לא למלא עד הסוף את הכלי בו אתם אופים את הסופלה כי העוגה תופחת. למלא חצי עד שלושת רבעי מהכלי.
6. ועכשיו לחלק הכיפי – לוקחים את חפיסת השוקולד ודוחפים בעזרת סכין, קוביית שוקולד אחת לכל כוסית.
7. מכניסים לתנור שמחומם מראש על 180 מעלות לכעשר דקות או עד שנוצרים סדקים עדינים בקרום החיצוני.

 

זהו

נשיקות לכל הנשמות האבודות שאנחנו.