ישבתי בבית הכנסת בשבת בבוקר, בקידוש, לרגל שמחה של חבר כמוני, “אנוס” או כל שם אחר שתבחרו עבור מי שמנהל חיים כפולים.
“אני אומר לכם, בני שלמה הוא רב ומורה הוראה חשוב, ואתם יכולים לסמוך על התשובות שלו,” שמעתי את אביו של חברי, תלמיד חכם מופלג, מפאר את בנו יקירו בשלל תארים, וכל מה שרציתי היה לצעוק: שקר! שקר! שקר! הכול שקר! הוא לא רב, ואולי אף אחד אינו רב באמת. הרי בעוד כמה דקות, לאחר שהקידוש יסתיים ואחרון האורחים יצעד אל ביתו, אותו “תלמיד חכם” ישלח לי הודעת טקסט, ובה יודה לי על שטרחתי להגיע לקידוש שלו. האמת היא שלא סיפרתי לו שהיה לי טרמפ בדרך הלוך.
סיפורו של חברי מדגים סיפורים רבים כדוגמתו; בקרב המשפחה ה”אנוס” יכול להיחשב תלמיד חכם שהולך בתלם, או אפילו דמות נערצת, אך בתוכו הוא אדם אחר. הוא יכול לשבת בסעודת השבת, לדרוש דרשה על מעלתו של היום הקדוש, להפליג בדברי הלכה על איסור “בורר”, ולהתייחס בכובד ראש לחומרא חדשה שהילדה למדה עליה בסמינר. הוא יכול לשאול את הילד שאלות על פרשת השבוע, ולהקשיב לתשובות ברצינות תהומית, כאילו באמת היו ונבראו. ואז, בהפוגה בין המנה הראשונה לעיקרית, הוא ייכנס לחדר השירותים ויגלוש בסמארטפון, יכתוב הודעות לחברים, או יעלה פוסט ברשת חברתית זו או אחרת, יסמן לייק לכתיבה נחמדה או סתם ינצל את האתנחתא לצפות בחדשות. רגע לאחר מכן הוא ישוב לסעודת השבת, כאילו דבר לא אירע, וימשיך לעודד את השירה ויעסוק בדברי תורה.
אלו נקודות הקצה שבהן הפער בין מי שאתה באמת לבין הדמות שאתה מציג למשפחה שלך ולאנשים הקרובים אליך ביותר, הוא בלתי נתפס. לפני כמה ימים הבת שלי חזרה מבית הספר ובפיה סיפור על יהודים ברוסיה שמסרו את נפשם על שמירת המצוות. בטעות פלטתי בפניה שאני לא הייתי מוכן להיכנס לכלא או למות בשביל מצווה זו או אחרת. בתי הקטנה תלתה בי מבט משתומם, “אתה אומר שאתה רוצה לעשות עבירות?!” לא נכנסתי עימה לדיון בנושא. השיחה הקצרה הזאת הייתה תמרור מתריע נוסף, מתוך אין סוף תמרורים, שהזכיר לי שבמשפחתי שלי, בקרב ילדיי, בקרב האנשים היקרים לי ביותר, אני לא מי שאני. ומולם איני יכול להביא אפילו קצה קצהו של מי שאני באמת.
ישנם רגעים מתוקים של משפחתיות חרדית, שגורמים לי להרהר בשאלה, מי אנוכי? האם אני הוא זה אשר יושב בסעודת השבת ומתענג על שיחה רוויה בסיפורים על גדולי ישראל, מתוך אמונה ברורה כי הם המודל הראוי והנכון לשאוף אליו, או שמא אני הוא זה אשר בעוד כמה דקות או שעות אכנס לי לאן שאכנס ואתחבר אל העולם האחר?
שאלות אלו מנסרות בחלל המשפחתי שלי, מביאות אותי ואת חבריי לא פעם אל רגעים של שבר גדול, וגם לרגעים שבהם אנחנו רוצים למחוק את כל השאלות, ובעיקר את התשובות, שהובילו אותנו להבין שהשמיים ריקים ושהתורה אינה יותר מאוסף של מעשיות נחמדות.
אנחנו מספרים לעצמנו שאנחנו לא יוצאים בגלל הילדים, שהשקרים שאנחנו מוכרים להם הם לטובתם, אבל האם טוב לו, לילד, לחיות עם אבא שקרן? בכנות, זאת שאלה שאיני יכול להשיב עליה.
