לפני עשרים ומשהו שנה עשיתי דיל עם אימא שלי, היא רשמה אותי לסמינר להוראה בכפר חב״ד, למסלול חדש שנקרא ״חינוך ותקשורת״. לפי הסיכום שלנו, אנסה ללמוד שם שנה, אבל ברצינות, אעשה השתדלות. ורק אם ממש אשנא את זה היא תסכים שאלך להירשם ללימודי קולנוע בבית הספר לטלוויזיה וקולנוע בירושלים ״מעלה״. מן הסתם, היא חשבה שבעזרת השם דברים יסתדרו ושאני אירגע מהשטויות שלי, או שישדכו אותי, ואז בכלל כבר יהיה לה שקט. לא כך היה. המסלול בכפר חב”ד היה בינוני, וכשסיפרתי בסוד למורה המיזרוחניקית שהובאה כדי ללמד ״תקשורת״ שאני חושבת ללכת ל”מעלה”, היא אמרה לי משפט שאני בחיים לא אשכח: ״את לא מספיק מוכשרת כדי לשבור מסגרות״. מורה לחיים, מה יש לומר, אולי פחדה שיפטרו אותה.
מפה לשם, לא השתדכתי. בערבים, המורה מהסמינר הייתה מסתובבת בסובארו חבוטה ומחפשת תלמידות שלובשות חצאיות ג׳ינס, ואני נתפסתי לא פעם. ואפילו נקראתי למשרד שלה, לאחר שהולשן שמהדירה שלנו, רחמנא לצלן, עולים צלילי רדיו חילוני.
בתום שנת הניסיון אימא שלי באה איתי, לראות מקרוב מה זו הצרה הזאת שנקראת ״מעלה״. בכניסה לבית הספר ישבו בחורים חנונים, חובשי כיפה, לצד נשים צעירות בחצאיות ארוכות סתמיות. לאימא שלי זה היה נראה כמו סדום. ואנחנו, מן הסתם, נראינו בעיניהם כחייזריות.
באותו ביקור התברר כי בעקבות תרגיל שהגישה אחת התלמידות, שכלל עירום וניער חזק מאוד את העולם הדתי-לאומי, הוחלט להימנע מסקנדלים זהים ובמחזור הלימודים הקרוב לפתוח מסלול לנשים בלבד.
אימי המותשת נכנעה. עברתי את מבחני הכניסה והתקבלתי. נראה לי שסקרנתי אותם, מצד אחד דוסית מצד שני אין סרט שלא הכרתי, היה לי מבט תמים אבל גם רעב בעיניים. וגם, בינינו, הם מקבלים את כולם, קטע דתי חומל שכזה. למזלי.
התחלתי את הלימודים בירושלים. יחד עם חברתי הטובה מרים, גם היא פליטת סמינר, מצאנו חדר להשכרה אצל קשישה בשכונת גאולה. זה היה חדר יפהפה ובו ארון עץ ענקי ורצפה מצוירת. התפללנו לבורא עולם שנצליח ושנרגיש פחות נרדפות.
הגעתי לגן עדן. לא עניין אותי שום דבר חוץ מהלימודים. הקולנוע שאב אותי לתוך בטנו המתהפכת, ואני נתתי לו את כל כולי.
בכסף שקיבלתי מהבית לקנות אוכל קניתי קלטות מיני DV (זה היה הפורמט הכי מתקדם בתחילת שנות האלפיים) והשקעתי בתפאורה ובאביזרים. היינו יושבות לערוך כל הלילה, ועם זריחת השמש חוזרות הביתה, קפואות מהקור הירושלמי ובלב מלא בחדוות היצירה. רוב הבנות בכיתתי הגיעו מאולפנות וגדלו בצורה ״פתוחה״ יותר ממני, אבל מהר מאוד הפכנו חברות. כמעט שלא אכלתי, גם כי הייתי ענייה וגם כי לא שמתי לב בכלל לגוף שלי. השנה הראשונה בלימודי הקולנוע הייתה חלום. הרגשתי שמדברים בשפה שאני מבינה, ושמאז ומעולם הייתה השפה שלי, משהו אינטואיטיבי ומאוד פנימי ועמוק.
יצרתי מתוך עולמות תוכן שמוכרים לי. הסרט הראשון שלי היה טוויסט על חוני המעגל, ואף אחד לא תקף אותי והאשים שרצחתי פרה קדושה בגלל האינטרפרטציה חדשה שלי לדברים. זה היה מרענן. כשאת במקום שלא מחפשים אותך כל הזמן, היצירה פורצת. ואני הייתי חנוקה כל כך הרבה שנים.
בשנה הזאת יכולתי ממש להרגיש איך מתוך הגב הצנום שלי בוקעות, ולא מתוך ייסורים, זוג כנפיים.
בית ספר “מעלה” אולי לא בית ספר מושלם, אם יש דבר כזה בכלל בעולם, אבל אני חייבת לו את חיי. הם ראו אותי, כיבדו ואהבו את מה שיש לי לומר. עברתי שם תהפוכות ודברים קשים, התחלתי לצאת בשאלה, ואז חזרתי שוב בחצי תשובה, הם עשו הכנסת אורחים לנפש שלי וקיבלו הכול בסבלנות.
מאז הקולנוע מלווה אותי ומשמש עבורי מעין מראה של “איפה אני בחיים” עם עצמי ובכלל.
כשנולדו לי ילדים, בגלל שאני אדם מאוד טוטאלי, לא יכולתי להיות גם אימא וגם קולנוענית. אני לא אומרת שזה לא אפשרי, רבות וטובות הצליחו, אני לא. אימא שלי, שלא הבינה לעומק מה קורה לי נהנתה להזכיר לי שוב ושוב: ״אמרתי לך לא ללכת ללמוד קולנוע״.
עכשיו הילדים גדלו והלילות חזרו להיות שלי. אני שוב כותבת ויוצרת, וזה טוב ומספק וקשה, אבל זהו המקום הטבעי שלי. ממש כמו פעם. ויש לו ריח ותחושות, קשה להסביר. ויש זיכרון שריר כזה ואותו החלוק הישן של הבן שלי, שאני לובשת בכל בוקר, מעל הפיג׳מה, וניגשת למחשב עם הקפה. מעין טקס שהנשמה יודעת ״עכשיו כותבים״, ״עכשיו יוצרים״. וכאב הפנטום של הכנפיים שוקט, כשלאט לאט אני מרשה לעצמי לפרוש אותן. בשקט, בדרכי, מתוך מקום של ענווה ופחות של מרדנות.
לראשונה אני מצליחה לשלב בית ויצירה, אבל זה לקח שנים, הבית משמש לי – כמו שמספרים על הרבי מלובביץ’ שהיה אוחז בקצה המפה כשהיה מדבר דברי תורה, כדי שלא יגיע לכלות הנפש – ביטחון שלא אלך לאיבוד ושוב לא אשכח את הגוף.
