נושא היציאה בשאלה לא תפס אצלי מקום בשנות ההתבגרות. הלכתי בתלם: מסלול חרדי קלאסי של לימוד במוסדות תורניים, ישיבה קטנה טובה, ישיבה גדולה קצת פחות טובה, אך ה”שטייגען” היה תמיד בראש מעייני – שלושה סדרים ביום, תפילות במניין. הייתי בחור רגיל, ילד טוב.
גדלתי במושב יסודות, מושב שיתופי חרדי, אין עוד מקומות כאלו. חממה יחידה מסוגה. זהו מושב המונה מאה משפחות. השיוויון שלט בכל. מצב כלכלי זהה אצל כל המשפחות, כולם נולדים לאותה מציאות והתכנון היה שימותו באותה מציאות גם כן.
לצד המבנה החרדי הרגיל, ניתן לומר שיסודות היה מקום בראש פתוח יותר. כשלמדתי לקרוא, אמי שתחי’ דחפה אותי לקרוא מספרי ז’ול ורן, סיפורת קלאסית שעוררה את סקרנותי. בגיל מאוחר יותר, החזיקה משפחתי מנוי לספרייה במושב סמוך, שם היה ניתן להשאיל ספרות עולם על שלל גווניה. קריאה נתפסה כטובה ועדיפה על פני צפייה בסרטים וכדו’, אך סדר היום נשאר חרדי ללא עוררין.
על אף שהרביתי לקרוא ולחקור, ההתחלה בישרה טובות.עוצבתי להיות אחד מהכלל. אותו המסלול. בית ספר חרדי במושב, ישיבות. השינוי הראשון התרחש בגיל עשרים. החלטתי להעניק מעצמי ולא רק לקבל, כפי שנהוג בעולם הישיבות. חיפשתי ומצאתי, קהילה קטנה, חרדית למהדרין נוסח חו”ל, בברלין, גרמניה.
בברלין גיליתי להפתעתי, שקיימת בי אישיות. התגוררתי לבדי, ללא חברים מהארץ, דובר שפה שאינה טבעית לי ומתגורר בעיר שבה אף אחד לא מכירני. מהר מאד הבנתי שאני יכול להיות כל מה שאני רוצה. ולהפתעתי הרבה, בחרתי להיות אני, נטול פוזות ומסכות/שיריון שהלבשתי על עצמי לאורך כל שנות ההתבגרות בפנימיות השונות.
במהלך היום שימשתי כר”מ קטן: דאגתי להכניס את אופן הלימוד הישיבתי לבחורים המתחזקים מבני הקהילה, לימדתי אותם את נוסח התפילות הישיבתי, שירים חסידיים ובאופן כללי דאגתי שהווי הקהילה יהיה יותר חרדי ישראלי ופחות חרדי ‘חוצניק”י’. את כל הדברים הנ”ל עשיתי ביום. בלילות, מכיוון שהייתי במקום שאיש לא מכירני, כל שנותר לי הוא ללבוש שחורים ולעשות את מה שליבי חפץ, כך היה. מסיבות, יציאות, שוטטיות חסרות תכלית ברחבי העיר הגדולה. עיניים סקרניות שבוחנות ולא יודעות שובע. בגיל עשרים חוויתי קשר רומנטי ראשון. חוויה מהוססת, שריגשה אותי והסבירה לי עד כמה הפער בין הידע שבראשי למציאות החיים בעולם הכללי גדול.
במהלך לילות הסופ”ש יצאתי. בגרמניה הרגשתי שזה טבעי לא לשמור שבת ולהיות מנותק מגבולות ההלכה. לא חשתי מניעה לעשות ככל העולה על דעתי. גם בשנים מוקדמות יותר לא חשתי שהחינוך החרדי מגביל אותי. למפרע, אף פעם לא הרגתי את הפחד מהעונש העתיד לבוא. התנהגתי כחרדי רק כי כך חונכתי, רק כי היה לי נח, הדוגמא שראיתי לאורך כל הדרך הוכיחה לי שחיי החרדים מאושרים. כך רציתי לחיות. חיים נוחים כפי שחיו הוריי, משפחתי וסביבתי.
חזרתי לארץ וחשתי שהגיע הרגע הנכון להתחתן, אחרי זמן אלול התחלתי להתעניין בשידוכין ולאחר כמה חודשים מצאתי את עצמי תחת החופה. נשוי לבחורה הראשונה שפגשתי, שידוך ראשון.
מכיוון שמעמד בן הישיבה התבטל במהלך שהותי בחו”ל, כחודש לאחר נישואיי התגייסתי לתכנית שח”ר בחיל המודיעין, שם שימשתי רכז גיוס לתכנית. מצבי הכלכלי לא היה נפלא, בלשון המעטה, חייתי בעיקר אודות לתמיכה הנדיבה של הוריי. מערכת הנישואין סבלה לאורך כל אורכה מחוסר התאמה משווע ולאחר תקופה קצרה הבנתי שהנישואין לא יימשכו לנצח. התהליך נמשך כשנה וחצי, עד לגירושין הבלתי נמנעים.
ביום שהתגרשתי, החלטתי לעשות רק מה שעושה לי טוב. תקופת הנישואין מחקה לעיתים קרובות את החיוך מפניי. אף משפחתי הבחינה בכך ותמכה בהחלטתי להתגרש. כך יצא שמיום שהתגרשתי – חדלתי לקיים תורה ומצוות. כלפי חוץ התהליך התרחש בהדרגתיות. המחשבה נסובה בעיקר אודות הוריי, והפחד לגרום להם עצב. באמת שלא היו לי תירוצים. הוריי העניקו לי ילדות מושלמת ותמכו בי בכל פרמטר, היה נראה לי לא הוגן להעניק להם עצב בתמורה.
לאחר תקופה של מגורים בחשמונאים עם חברים נוספים שעברו תהליך זהה לשלי עברתי להתגורר בירושלים. שם הנחתי את הכיפה בצד. התהליך החיצוני הושלם.
מאז חלפו כמה שנים. הספקתי לסיים את לימודיי בסם שפיגל, מוסד אולטרה חילוני. את הוריי אני מבקר לעיתים, בבואי חובש כיפה ומכבד את רצונם. בשבתות ובחגים אני משתתף בתפילות ונראה כחלק מתבנית נוף ילדותי.
בסיום הלימודים עברתי לתל אביב, אבי עזר לי להעביר את הדירה. הידיעה שהפכתי לחילוני הושרשה בהוריי זה לא מכבר. אמי בילתה בחברתי יום בתל-אביב וכששאלתי אותה האם לחבוש כיפה, היא ענתה שאין בכך צורך.
לפני שבועות ספורים ביקרתי את הוריי. מנהג חדש התחיל אצל אבי, לבקש ולדחוק בי למצוא אישה טובה, להתחתן, ולייצר לו נכד. כמובן שהוא אומר את זה במילים אחרות אך זו כוונתו. לפי תפיסתו של אבי, אדם שמתבגר ללא אישה ולא מתכנן להביא ילדים בשנותיו המוקדמות הוא ‘נעבעך’ – מסכן. התעורר בינינו ויכוח נוקב. אבי הביא לחיזוק טענותיו את האל הכל יכול ואני הבאתי את ההיגיון הבריא. לטענתו, הרצון להתמקד בחיי עצמך הופך אותך לאומלל. כי הרי נוצרנו כדי להביא צאצאים. נחרדתי. הייתכן שאדם יגדל, יעבור את גיל הילדות וההתבגרות רק כדי להתחתן בגיל צעיר, ומרגע שהביא ילד להתמקד בגידולו תוך כדי הדחקת צמיחתו האישית? הרי ילד דורש אינסוף אכפתיות, תשומת לב, וכל ההשקעה הזאת יכולה לרדת לטימיון, בדיוק כפי שהוריי חשים בנוגע אליי. למה שאעשה זאת… לעצמי…?
אבי המשיך שזהו דרך הטבע והדבר הנכון לעשות, עניתי לו שזהו בדיוק הכח האנושי, לפעול בניגוד לחיות. לחיות יש טבע אבולוציוני שגורם להם להתרבות ולגדל את ילדיהן. אך לאדם ניתנה האפשרות לשלוט ולבחור גם כנגד הטבע, זוהי הדרישה מאיתנו. החברה דורשת שאדם עם נטיות לגנוב ירסן את עצמו, אדם הסוטה מבחינה מינית ירסן את עצמו, ואנחנו מענישים וכולאים את האדם שנכנע לנטיותיו הטבעיות. אז למה לעודד את האדם להשקיע את כל חייו הבוגרים במישהו שהוא לא הוא עצמו?
אבי המשיך ואמר שהתנהגותי המשוחררת, זן שאין בה כל הגדרות ברורות של רע וטוב, יכולות להוביל אותי להתנהג כחיה. אני חשבתי, שדווקא האדם הדתי דומה יותר לחיה. הרי, לחיות מניחים רסן, ומגבילים את טווח ראייתן כדי שלא יילכו לכל כיוון ושתהיינה ממוקדות, וכך בדיוק נראים חייו של האדם הדתי – במקום לנצל את היכולת האנושית לבחור בכל נתיב שאליו ירצו לפנות, האדם הדתי מניח כיסוי על עיניו, נתיב צר שאמור להוליכו בשלום, פרוזדור, מהעולם הזה לעולם הבא. אך לאדם, אמורה להיות בחירה, זו היא גם דרישת התורה, לבחור את הנתיב הנכון, לבחור את הטוב והרע, לדבוק בטוב. הטוב יכול להיות הנתיבים שונים ולא רק בדרך צרה ומוגבלת. לא ייתכן שיש חוקה אחת שתקבע למליארדי אנשים עם דחפים שונים ונטיות שונות ומשונות דרך אחת לילך בה. ואם יש דרך כזו הרי שהיא מעקרת את הבחירה החופשית. הבחירה החופשית שהיא היא זו ההופכת אותנו מבהמה לאדם. בחירה חופשית, שמגדירה אותנו בצורה ייחודית. גורמת שכל האנשים יהיו שונים. וזו הסיבה דרך אגב, שהאדם הוא השליט מכלל עולם החי.
לאחר שנפרדנו, הרהרתי בשיחה עם אבי. הבנתי שאם אבי היה נולד כקתולי בדרום ארה”ב או כבודהיסט בחור אחר כלשהו, הוא לא היה עושה שינוי. כמו רוב העולם, האדם מתאים את עצמו לסביבתו ומוצא בה נוחות. שינוי, הוא הפחד הגדול ביותר אצל רוב האנושות. רוב הנוצרים נולדים ומתים כנוצרים וכך גם המוסלמים ושאר הדתות. העניין ממשיך בכל תחומי החיים, האדם הוא יצור מסתגל, שמעדיף לתת לטבע לשלוט בו. וכך, באופן עצוב למדי, אנשים חיים ומתים ללא שמימשו את הדבר שהופך אותם מיצורים אורגניים פשוטים לנעלים יותר = וזו היכולת לבחור, ולשנות.
אין לי מושג האם הדרך שבחרתי לי היא זו הדרך הנכונה. אך חי נפשי, השינוי שעברתי אף פעם לא מפסיק! בכל יום יש נקודות חדשות לשפר ולשמר. לטפח ולשייף. עבודה שאף פעם לא נגמרת.
אני אני, ואתה אתה, ואת את, ואין שום חוק או תורה או חכמה עתיקה או מודרנית שיכולים להכליל את כולנו. אין מערכת חוקים שיכולה לכלול אנשים שונים שיש באפשרותם לבחור להיות כל מה שירצו. לאדם, האדם האמיתי, ניתנה אפשרות לבחור, אפשרות לשנות. את עצמו בעיקר. וממילא הבחירה משפיעה גם על סביבתו ועל כלל העולם.
זו התחושה שאיתה אני מתעורר כל בוקר ואיתה נרדם בלילה. בחרתי, שיניתי, הולכתי ומוליך את עצמי בנתיב שאני סולל. וזו, לפי דעתי, מה שהופך אותי לאדם. על זה אף פעם לא אוותר, אין חוכמה בעולם או אצל אדם פרטי שתוכל לשנות את האמת הזו –
אני חושב, אני בוחר, אני משנה, משמע אני אדם.
