לפני כחודשיים, כשהאבא החרדי שלי קרא לראשונה את הסיפורים “כיפה אדומה” ו”לכלוכית”, שכל ילד וילדה חילונים מכירים היטב, הוא הגיב, “מה זה הסיפורים המומצאים האלה? איזו השראה טובה זה יכול לתת לילד? פלא שאחרי זה הילדים מתנהגים ככה…” וכו’, טענות כאלה ואחרות שלא אלאה אתכם בכולן, כי בכל זאת בתקופה הפוליטית הנוכחית הכול מאוד נפיץ, ואני לא כאן בשביל להתסיס.
וכך, על אף שלא הסכמתי עם הנאמר, לא הגבתי לדברים, רק הקשבתי ולקחתי אותם כשיעורי בית למחשבה. גם כשאני מגיב, אני משתדל לקחת את הדברים של האחר לבדק בית אצלי ולחשוב, אולי הוא צודק? לפעמים אף להביא את דבריו לדיון עם מישהו שחושב אחרת לחלוטין. אני תמיד מין סנגור של הצד שכנגד. מול שמאלנים אני מביע דעה ימנית, מול חילונים דעה דתית-חרדית, וכן להפך.
והנה מתעוררת השאלה שלכם אליי, או שלי לעצמי, אז איפה אני ומי אני באמת? האם אני רק סנגור ושליח של דעות אחרות? מה היא דעתי האמיתית בנושא? שאלה מצוינת! זה בדיוק הרגע שבו אני מרגיש שנכנס התפקיד שלי כשחקן וכאומן, ואני אסביר: כולנו “יודעים” כל הזמן. אנחנו “יודעים” מה צריך ומה נכון לעשות או להגיד, בכל דבר ובכל תחום. אנחנו מדליקים טלוויזיה וכל החדשות רוויות באנשים ונשים שצועקים זה על זה את דעתם החותכת, בלי שום מקום להקשבה או אפילו למחשבה שאולי מישהו מהצדדים צודק והטענה שלו לגיטימית, או אפילו רק סתם טענה מעניינת ומעוררת מחשבה. גם כשאין לנו באמת מושג ואנחנו לא מעורים בסוגיה עד הסוף, רובנו כנראה עדיין נביע דעה מוצקה וחותכת בנושא.
התפקיד של האומנות ושל האומן הוא לשאול שאלה, להציב מראה, לעורר מחשבה, לפתח סקרנות ודיון. לא בהכרח לספק תשובות. ככל שהיצירה מעוררת יותר שאלות ופחות נותנת תשובות, היא יצירה מעניינת יותר ועמוקה. להגיד משהו באופן חד ומוחלט, זה דבר שרצוי להשאיר לוויכוחים בפאנלים בטלוויזיה. שם אפשר לשמוע בעיקר מסרים פשוטים, מהירים ולעיתים קרובות שטחיים. אולם בכל הקשור ליצירה, גם ליצירה טלוויזיונית, יצירות שאין בהן מורכבות וכמה צדדים, כנראה שלא יעניינו את הצופה.
גם כשמדובר בנושאים שהדעה עליהן גורפת ומוחלטת, להביא למסך דמות חד ממדית ושטחית יהיה חסר טעם. אחד המורים שלי בניסן נתיב, דור צויגנבום, סיפר לנו פעם, ששאלו שחקן מפורסם, שאינני זוכר כעת את שמו, “איך תשחק את היטלר?” והוא ענה: “באומץ”.
כי לשחק היטלר שהוא רק רע, דוחה ומגעיל, זה מצוין אבל לא מספיק מעניין. מעניין יותר יהיה לצפות בהיטלר, או בכל דמות שלילית אחרת, ולגלות שהוא גם רגיש וחכם. שיש לו רבדים נוספים ואנושיים מעבר להיותו רוצח שפל.
מי שצפה בסדרה “הסופרנוס” יודע עד כמה זה נכון. השחקן ג’יימס גנדולפיני משחק את העומד בראש משפחת פשע, אבל מה שהופך את הדמות למעניינת ומורכבת נמצא דווקא בחלקים שבהם היא מאוד אנושית ואפילו דומה לנו. ואחרי שחשנו הזדהות איתו ביחסים שלו עם אשתו ועם ילדיו, פתאום עלולה להתעורר בנו גם הזדהות בעניין הפשעים שהוא מבצע, כי אנחנו מבינים את מכלול חייו ולא שופטים אותו רק על פי מעשיו הרעים. וכשאתה מוצא את עצמך מזדהה עם רוצח, שם מתחיל תהליך פנימי מעניין ומפחיד בה בעת. דבר שבחיים לא היה קורה אילו היינו רואים רק את הצד הרע של הפושע.
בראיונות שנערכים עם שחקנים שמגלמים דמויות של נבלים, הם אף פעם לא יגידו שהדמות שהם מגלמים רעה. להפך, הם יסבירו ויצדיקו את המניעים. כי אם הם ישפטו את הדמות, מעבר לכך שזה יהיה פחות מעניין, בהכרח יהיה להם יותר קשה לשחק אותה. מאוד קשה להתחבר לצדדים הרעים שבך ולהביא אותם למסך, גם אם זה דרך דמות, אלא אם מדובר בדמות שהיה לה קשה בילדות, או כל אירוע אחר שמצדיק את מעשיה הרעים.
אני כמובן לא מעודד רחמים מידיים על כל רוצח או אנס, בגלל שהסיפור שלו מורכב. מדובר יותר בכלי למחשבה ובהסבר לחשיבות של דמות עמוקה ועגולה לעומת דמות פשוטה ושטחית.
כל במאי ותסריטאי יודעים את זה. עכשיו גם אתם. אבל מאוד קל לשכוח את זה שנייה לפני שאנחנו מגיבים בפייסבוק או בכל רשת חברתית אחרת. אפילו במציאות אנחנו מגיבים למה ששמענו או ראינו עוד לפני שהאדם מולנו סיים את המשפט. משום מה ברור לנו שהבנו לאן הוא חותר ומה מניעיו הנסתרים וממילא יש לנו תשובה לדבריו ודעה ברורה ונחרצת בנושא.
כן, גם לי יש רצון, בדיוק כמוכם, פשוט להגיב ולתקוף ולענות לאבא שלי, שהספרים שאנחנו גדלנו עליהם כחרדים לא מעוררים מחשבה חיובית או השראה רוחנית. גם את יונה הנביא בולע דג ואחרי שלושה ימים הוא יוצא שלם וחי. רק כי בלע את כיפה אדומה זאב ולא דג אז הסיפור פסול? אולי בגלל שזאב הוא חיה לא כשרה? מי אמר שלדג של יונה אכן היו קשקשים כמו שצריך? אף אחד לא בדק אותו! ובכלל, בסוף מדובר על סיפורים שאיכשהוא תמיד האיש הרע הוא הגוי והאיש הטוב הוא היהודי, ולא משנה למה ואיך, בסוף הגוי רוצה רק להרע ליהודי. האם זה בהכרח מסר או השראה טובה? לא בטוח. אבל אני מניח רגע את הציניות בצד, ואומר “לא בטוח” אפילו אם אני בטוח, כי כבר אמרנו שלהגיד בטוח ומוחלט זה יותר קל. אז לפני שאני מעודד אתכם לשנות את הדיסק האוטומטי שלכם ולהגיב בצורה שקולה יותר ולהגיד דברים בפחות ביטחון ונחרצות, אני קודם כל מתרגל את זה עם עצמי.
דמיינו שכל ישיבת ממשלה הייתה נפתחת בדקת דומיה שבה כל הנוכחים בחדר לוקחים יחד נשימה עמוקה ומנסים להתחבר לגוף, לרגע הזה – לכאן ועכשיו ומנסים, או לפחות משתדלים, להקשיב יותר זה לטענות זה ומבטיחים לאפשר לכל אחד לסיים משפט, גם אם הדברים מעוררים בהם כעס או תסכול.
זה נשמע כמו עולם אוטופי או חלום בלהות, וברור לכולנו שזה לא יקרה, אבל משהו מזה אנחנו כן יכולים לנסות לייצר במרחב האישי שלנו וסביבנו. אין ספק שכל שינוי גדול מתחיל בצעד אחד קטן.
בפרק השלישי בפודקאסט “שאלה טובה”, שבו התארחה השחקנית המוכשרת טס מאיר, שזכיתי להיות הפרטנר שלה בהצגה “ככה יצאתי” – אגב, אם עוד לא צפיתם בהצגה, זה הזמן להיכנס לגוגל או לאתר של יוצאים לשינוי ולחפש את התאריך הקרוב – ניתן לשמוע את טס מספרת סיפור חיים עשיר ומורכב. לכל אורך הדרך שום דבר מוחלט ופשוט לא קורה. לדוגמה: בפגישה עם הבחור שהציעו לה בשידוך, הגם שישנה תחושה שזה ממש לא הכיוון שהיא מחפשת לעצמה, היא לא יכולה לקום ולברוח, כי יש צד שני וקול פנימי שאומר, אם לא הוא את לא תמצאי אף אחד אחר ותישארי לבד. והיא נקרעת בין שני הקולות האלה. אם הכול היה כל כך קל וילדה בת 18 הייתה יכולה פשוט לקום ולברוח ובחוץ היו מחכים לה חיים נהדרים, לא היה עניין עבורנו כמאזינים להקשיב לסיפור הזה.
או למשל כשטס מדברת על האהבה שלה לאחיותיה ולדאגה והמסירות שלה, כל זה קורה לצד תחושה של שעבוד ומחויבות של ילדה שבעל כורחה הופכת לאימא לאחיותיה. סתם בחורה שהופכת בשנות העשרים לחייה לאימא, זה לא סיפור מעניין במיוחד, הרבה עושות את זה. אבל ילדה שהופכת לאימא לאחיותיה ותופרת להן חורים בגרביים, מייד מייצר מורכבות וממילא מעורר בנו סקרנות.
תמיד אנחנו כועסים על אנשים עשירים. חשבתם פעם למה? בטוח שיש הרבה סיבות, אבל לדעתי זה כי תמיד מרגיש לנו כאילו אין להם אתגרים ומורכבות בחייהם. החיים הוגשו להם, והדרך הייתה קלה וסלולה מראש, בשונה מאיתנו שכל אחד בתחומו ובסיפור חייו ירק דם בשביל להגיע לאן שהגיע ועדיין הוא לא בהכרח מרוצה מהתוצאות. אנחנו מחפשים לשמוע סיפורים שיש בהם מורכבות ואתגר. אדם שנולד על האוורסט לא ירשים אותנו כמו אדם שהשקיע מאמץ וטיפס לפסגה ועשה תהליך מפרך.
אם אנחנו מבינים לאן אני חותר? אז כבר ברור לכם שגם חייו של העשיר לא באמת חלקים כמו שנדמה לנו? לכל אחד אתגרים משלו והחבילה שלו. למרות כל האתגרים שיש לנו, אף אחד מאיתנו לא מוכן להחליף את ה-“פאקלע” שלו עם מישהו אחר, ובצדק.
גם בהצגה “ככה יצאתי” אנחנו לא מתפשרים בשום צורה! עדי גורל, המחזאית והבמאית הנפלאה של היצירה הזו, משמיעה ביקורת, אבל לא חד משמעית, לא כועסת ולא אנטי חרדים או דת. הכי קל הוא לשנוא את האחר, את הלא ידוע והלא מוכר. עדי מביאה מורכבות, והביקורת שם קיימת ונאמרת אבל מתוך הבנה של מורכבות הדברים, ובכך הופכת את ההצגה הזו ללא פחות מנפלאה. טוב, אני לא ממש אובייקטיבי, אבל אחרי כמעט שנה שאנחנו עולים איתה במקומות שונים ברחבי הארץ, אני פשוט יכול להגיד לכם שאלו התגובות שאנחנו מקבלים עליה. הן מחרדים והן מחילונים: “בשונה ממה שחשבתי, היא ממש לא אנטי, ואני חייב להגיד שמאוד התרגשתי”, או “וואו, הייתי בטוח שאתם מלאים בכעס או תסכול על החברה החרדית, ובכלל יצאתי מההצגה בתחושה שלמדתי דברים חדשים ואני מכיר את החרדים יותר טוב”. הגדיל לעשות איש התקשורת החרדי מענדי גרוזמן, שכתב בפייסבוק: “זו הצגה שמרגישה כמו שיעור באמונה, כזו שבאה מהלב”, ובתוכנית הרדיו שלו הוא המליץ ואמר שלדעתו, כל אנשי החינוך החרדים צריכים ללכת לצפות בהצגה, כיוון שהיא לא מדברת על שאלות באמונה אלא היא מביאה ברגישות ומורכבות את הסיפורים וההתמודדויות האישיות והאנושיות שאיתם מתמודדים האנשים והנשים שבחרו לעצמם דרך אחרת.
אם קראתם עד כאן ולא עצרתם באמצע כדי להגיב, אני מניח שיצר התגובתיות שלכם תחת שליטה, וזה כבר טוב. אבל אם ברגע זה אתם כבר אומרים לעצמכם שאתם חייבים להגיב כי יש גבול לכל תעלול, אז יש לי רק בקשה קטנה. תעצרו, תנשמו ותגיבו בדיוק את מה שרציתם להגיב, אבל בעוד שעתיים. תנו לזה רגע לרוץ בראש שלכם. אחר כך תגיבו מה שרציתם. יש לי סוד קטן, כנראה שלא תגיבו בכלל או שתגיבו משהו אחר ממה שחשבתם, וזו כנראה תהיה תגובה יותר קשובה ועניינית ובעיקר פחות מתלהמת וחדה. וגם אתם תרגישו יותר שקולים וקשובים. פתאום תיכנס לשם גם הרגישות. וזה דווקא מה שיהפוך את התגובה שלכם מפשוטה ומוחלטת למורכבת ומעניינת.
ובתור אומן שרוצה רק להגיד דברים מעוררי מחשבה ולא מוחלטים וברורים, כולל גם את הפוסט הזה, היה זה שכרי.
