פערי תרבות

בית של חוזרים בתשובה

גדלתי בבית לא מוגדר מבחינה דתית-חברתית. מצד אחד פסקול המוזיקה בבית היה על טהרת 'כל מה שלא חרדי', בעיקר להקות באנגלית משנות השבעים כמו 'הביטלס' ו'אבבא'. אולי זה מחזה נדיר אצל חרדים, אבל בבית של חוזרים בתשובה ממוצא רוסי עם נטייה לבלבול זהות זה לא עניין מופרך במיוחד. מהצד השני גרנו במודיעין עילית וכך יצא שהתחנכתי במוסדות בית יעקב, לפחות עד כיתה י', שאז יצאתי למסגרת אקסטרנית להשלמת בגרויות. כל זה בשיתוף עם הכלבה, החתולה, המחשבים עם הסרטים והרדיו הדלוק ללא הפסקה, גרמו לי לחשוב שלפחות אי אפשר לומר שגדלתי בגטו כמו שאר הציבור החרדי.

אבל רק כשהגעתי אל מעוז החילוניות בשנתיים האחרונות, הבנתי עד כמה הייתי תמימה לחשוב כך. אמנם לא בכל מקום שהגעתי אליו התעקשו להדגים לי עד כמה אני לא מבינה במוזיקה, ספורט, קולנוע וקלאסיקות ספרותיות, הרי בסך הכל גם החילוני הממוצע לא שוחה בעצמו בדוסטוייבסקי וצ'כוב, אבל עדיין הרגשתי את הפער בולט ומציק.

שני סוגי פערים

אנסה להגדיר קודם כל על מה אני מדברת כשאני מתמקדת בפערי תרבות – בעיניי הפערים מתחלקים לשניים: פערים בתרבות הפופולרית או ה"הנמוכה" ופערים בתרבות האליטיסטית או "הגבוהה". הפער הראשון נובע מחשיפה לערוצי מדיה שונים בשתי התרבויות. החרדי הממוצע חשוף רק לערוצי התקשורת החרדיים כגון – הפלס, יתד נאמן, ובמקומות פתוחים יותר גם עיתון משפחה ורדיו קול חי וקול ברמה וחוץ מהם לא מכיר דבר, ולעומתו החילוני הממוצע, גדל על סדרות טלוויזיה, מוזיקאים אהובים, דמויות סלבריטי ובאופן כללי סופג אוירה ישראלית מלאת הערצה לדמויות ציבוריות סנסציוניות.

זהו פער שמאד לא קל להשיג, הרי חיים שלמים לא ניתן להחליף ברגע. הוא כביכול עוסק בתכנים קלים יותר אבל אין להקל בו ראש. הוא מתבטא בדרך כלל באינטראקציות חברתיות, החל מסמול-טוק בפינת הקפה בעבודה, וכלה בשיחות חברתיות במעגלים של תחומי עניין שנרצה להשתייך אליהם, ובעצם מהווה את השער ליצירת חברויות ותחושת שייכות. רק תחשבו על הכיף שבצחוק המשותף מסצנות זכורות של "גרובייס" או "חבורת מצוות" וכמה הנוסטלגיה הזאת מהווה בסיס חברתי ודבר להישען עליו ועוד נרחיב על זה בהמשך. אבל, וזו נקודה משמעותית בעיניי בהסתכלות על פערים, פער מהסוג הזה לא יעמוד כמכשול בהתקדמות המקצועית. כלומר, בסיטואציות כמו תנאי קבלה לאוניברסיטה, או לכל מוסד יוקרתי אחר, כולל מקומות עבודה מהשורה הראשונה, הוא לא ישמש כ"דיל ברייקר" כלל וכלל.

הפער השני נוגע להווי האינטלקטואלי יותר – נושאי שיחה ברומם של עולמות התוכן והתרבות. זהו פער שלכאורה קל יותר להשלים – אם הופכים זאת למשימה רצינית ככל משימה אחרת. אפשר ללכת לספריות ולהקדיש שעות לקריאת חומרי עיון, להוריד או לגשת בקלות לחומרי צפייה או שמע שונים באינטרנט, להיעזר במכרים ולקרוא עיתונים ומוספים שנחשבים מובילים בחברה הישראלית. אולם פער מהסוג הזה, שלא כמו השני בהחלט עלול להוות מוקש בשבילים שונים בחיים. גם בראיונות עבודה כשתוהים על קנקנו של המועמד, לא נדיר שבודקים את האינטליגנציה הכללית שלו, וכמה שלא נתווכח על כך, אינטליגנציה כללית נמדדת בדרך כלל בידע רחב ככל האפשר בתחומים כמו פילוסופיה בסיסית, אקולוגיה סביבה וטבע, ומדע קלאסי. חלקם או רובם נדרשים לפי ראייתי גם כשמדובר על מבדקי אינטליגנציה שנערכים לקראת קבלה לימודים, בעיקר לתחומי הרוח או תוכניות מצוינות ומנהיגות, וכשניגשים לעיסוק מקצועי שכולל הבנה נרחבת בתחומים אלה.

בחזרה לסיפור שלי

אם נחזור לסיפור שלי, ידעתי שאת הפער מהסוג הראשון אני חווה פחות מיוצאים רגילים, ולגבי הפער מהסוג השני, הייתי מודעת לכך שהוא קיים אצלי במידה כזו או אחרת, אולם סמכתי על כך שמאחר שאני סקרנית וחובבת ידע, אני מתעניינת רבות בענייני העולם וכך לאט לאט משיגה את הידע החשוב לי. כשנכנסתי לחברה הכללית הייתי מודעת כמו כל יוצא שירימו עלי גבה פה או שם, אבל לא דאגתי כי ידעתי שאשלים דברים שחשובים לי בקצב שלי.

ואז, נכנסתי לעבודה בכאן 11. התחלתי ללמוד תואר שני בתקשורת כהסבה מהתואר בעבודה סוציאלית, וחיפשתי להשתלב בתקשורת. הגשתי בפזיזותי קורות חיים למשרת סטודנט כתחקירנית בתוכנית חדשות החוץ של התאגיד, ולמרבה הפליאה של עצמי, למרות הראיון המביך שבו הודיתי שאיני צופה בטלוויזיה ועד לאותו רגע לא שמעתי את שם התוכנית מעולם, התקבלתי. 

ושם התפוצץ לי הכל. 

מצאתי את עצמי בכל פעם שמזכירים שם מפורסם ומתלהבים שצריך לעשות עליו אייטם כי הוא – הוציא אלבום/ מת לפני מאה שנה/ משתתף בסרט חדש על חייו ואלף נסיבות אחרות – רצה אל הגוגל ומקלידה במהירות את השם וקוראת וקוראת… מנסה כמה שפחות להודות בכך שאני לא מבינה או לא מכירה, להימנע מהרמת הגבה והשאלה הנצחית "את רצינית איתי…?"

למה זה כל כך מפריע לנו?

אני חושבת שהבעיה העיקרית נובעת מהרצון להשתלב. כולנו מחפשים בסופו של דבר את השייכות החברתית. לפי תאוריית הצרכים המפורסמת של מאסלו קיימים צרכים אוניברסליים המשותפים לכל בני האדם ומניעים אותם אשר מאורגנים בהיררכיה על-פי סדר חשיבות. שתי הרמות הראשונות עונות על הצרכים הפיזיולוגיים הבסיסיים והצורך בביטחון שכולל למשל יציבות ביתית ותעסוקתית. שתי הרמות שמעליהן הן צרכים חברתיים: הצורך בהשתייכות שכולל את הצורך להיות מקובל, להיות חלק מקבוצה, לאהוב ולהיות נאהב. ולאחריו הצורך בהערכה חברתית שבא לידי ביטוי דרך מעמד, הכרה חברתית, הערכה מצד הסביבה והכרה בעבודה. חסכים בשלב זה יכולים להוביל לערך עצמי ירוד ותסביכי נחיתות.

בעיניי, חשוב להכיר בכך שההשתלבות בחברה על ידי השגת האינטליגנציה הכללית, קרי סגירת פערי התרבות לא רק משמעותית כפי שהצגתי בתחום של תעסוקה ואקדמיה, אלא גם חשובה מאד במימוש הצרכים הבסיסיים הנפשיים של השתייכות לחברה ותחושה של הערכה מהזולת, היכולת להיות בטוח בעצמי שאני לא טיפש, מבין עניין, ואפשר לדבר איתי בגובה העיניים.

קפיצת מדריגה

הרי כולנו יודעים שמעבר לרכישת הידע התרבותי יש עוד המון דברים שהיוצאים צריכים ללמוד על מנת להשתלב בעולם הכללי, דרך ארוכה עומדת בפני היוצאים בדרך להסתגל למציאות החדשה או אפילו רק כדי לשרוד בעולם הלא מוכר, וכל זה לוקח זמן ומשאבים רבים.

מה בכל זאת עושים?

בעיניי אפשר ורצוי לתקשר את הקושי והפער לזולת שנמצא מולי. אמנם בדרך כלל זה מלווה בתגובות קצת מעצבנות שכולנו מכירים של הערכה נדושה והתפעלות מהאומץ שבתהליך שעשינו (היי, מגיעות לנו כפיים, אני לא מכחישה) ושאלות שעלולות להיות מציקות על חווית המעבר וחוויות העבר ביחד עם בקשות (לא תמיד מנומסות) לשיתוף, שלא בהכרח מתקבלות בחשק ורצון מצדנו או מגיעות בזמן הנכון.

אבל – השאלות החטטניות מנגישות אותנו אליהם, את עולם התרבות שגדלנו עליו לבוגרי עולם התרבות החילוני. היי, לא רק אנחנו בעלי פערים! גם אנחנו יכולים לשאול מה אתם יודעים על…? (השלם את החסר). החילוני הממוצע הרי לא מכיר את העולם שממנו באנו. חשוב גם לזכור שהחברה החרדית לא פחות מורכבת מהחברה החילונית. יש בתוכה זרמים רבים, ולא אחת מצאתי את עצמי משרטטת טבלאות מגזרים למען חברים חילונים שרצו להבין מעט יותר. נכון שלאט לאט החברה מקבלת יותר חשיפה עם הצפת סדרות החרדים את המסך, כמו 'שאבבניקים' המאד מומלצת בעיניי, 'עוד ניפגש' של כאן 11(לא משוחדת) ועוד ועוד. אבל עדיין, גם לחילוני יש מקום ללמידה, כמו שלנו יש. לא לחינם פורחות תכניות 'אלול' והמכינות הקדם צבאיות שכוללות הרבה שיעורים על ארון הספרים היהודי. אז אנחנו שווים, ויש מקום להתרווח ולומר בחיוך צנוע – אני מודה שאיני מכיר, אשמח לשמוע ממך.

מה דעתכם?

 

?>