עץ ערבה

קטע שבחרנו לפרסם לכבוד הושענא-רבה, היום בו דווקא הערבה תופסת את הבכורה מבין כל ארבעת המינים של חג הסוכות.

הוא עמד שם. עץ ערבה עתיק באמצע השדה הנטוש.

הוא עמד שם. מזדקר מתוך האדמה החשופה בעצב. בדממה. עליו הארוכים כבר כמשו בקצותיהם וקליפתו החלקה והנוקשה הלכה והתבקעה, הלכה והתפוררה.

עיתים צלפה בו הרוח. מרעידה את ענפיו הריקים בלא חמלה. הברד והקור שיברו את רוחו האיתנה בלילות הארוכים והחשוכים.

הוא עמד שם. עץ ערבה עתיק באמצע השדה הנטוש. איש לא זכר ממתי הוא עמד שם ומי נטע אותו בכלל במקום נידח כל כך ומרוחק.

הוא המשיך לעמוד שם. טיפות הגשם מחליקות על גביו. מתערבבות בדמעותיו הנוגות.

הוא עמד שם בכח. בעקשנות. שולח שורשים ארוכים לאדמה התחוחה. מתאמץ לשאוב עוד כוחות וחיים מרגבי העפר הכהים. הלחים.

היו שריחמו עליו. על עץ הערבה העתיק. המזדקן. הם קראו לו להרפות. לנוח. להתיק שורשים מהאדמה המיושנת, השוממת, העלובה, האדמה של השדה הנטוש.

אבל הוא נאחז בה. בכל הרצון שעוד נותר בו. ממשיך להתקיים מול כל הסיכויים, מול כל הסערות.

פעמים חישב להישבר. ענפים נכרתו, חריצים נבקעו, והתקווה רחוקה כל כך…

אבל הוא נשאר שם. עץ ערבה עתיק באמצע השדה הנטוש. ענפיו המסוקסים נישאים אל על, מתנועעים בתפילה אל השמיים האפורים. מצפים לרחמים.

כי הוא ידע. הוא ידע שיגיע היום בו יתפזרו הערפילים ושמש חדשה תזרח. תחמם את כולו משורש עד ענף. ברוך, בעדינות, בחמלה.

יגיע היום ויפרח השדה ויציץ. יעלמו צלקות, ייחבשו השיטות, ועלי ערבה רעננים יצמחו. והשדה יהיה אז מואר ושמח ופורח.

הוא ידע. יום יבוא – ויגיע אביב. ויהיה לו אז טוב.

יום יבוא – והוא ישכח את הצער, הבכי והמכאוב.

אבל תמיד, אי שם בתוכו, הוא יישאר –

       עץ ערבה עתיק באמצע השדה הנטוש…