סיפורי היציאה שלנו דומים אלה לאלה וגם שונים. הם דומים גם לסיפורים של אלו שהיו כאן לפנינו, דומים ושונים. אבל ישנו דבר אחד שמשותף לכל הסיפורים – תחושת הבדידות שעולה מהם. ככל שיותר אנשים יספרו את הסיפור שלהם, כך תתרחב תמונת חיינו ויתגוונו בה הצבעים, וכך יותר אנשים יוכלו למצוא מקום שבו הם מרגישים שייכים.
“באתי אל הסטודנטים ואערוך לפניהם את חפצי, אבל אך ראוני האדונים הצעירים האלה, אך שמעו את פתח דברי, וצחוק אדיר התפרץ מפיהם. ואמנם אין לתת בהם דופי על קבלם את פני באופן כזה, כי באמת היה המחזה נלעג וזר עד מאד. שוו נא לנגדכם תמונה כזו: איש פולני-ליטאי כבן כ”ה שנה, בעל זקן מגודל, לבוש בגדים מגואלים וקרועים, ומדבר בשפה נלעגה הבלולה מלשונות עברית, זרגונית, פולנית ורוסית עם השגיאות בחוקי הדקדוק של כל אחת מהלשונות האלה, והאיש הזה מבטיח לסטודנטים משכילים כי הוא יודע את הלשון האשכנזית וכי קנה לו ידיעות בחכמות שונות. מי זה יתאפק מצחוק למראה מחזה כזה”.
את הטקסט הזה כתב שלמה מימון בספרו האוטוביוגרפי. מימון נולד בשם “שלמה בן יהושע” ב־1753 בעיירה קטנה בבלרוס. הוא גדל בקהילה יהודית אורתודוקסית ובגיל 24 החליט לעזוב את העולם שהכיר. למרות היעדר ההשכלה הפורמלית, הוא הפך לאחד הפילוסופים המפורסמים בזמנו. הוא אומנם חי בארץ אחרת ושפתו שונה, אבל התחושה שהוא מתאר היא אותה התחושה שיוצאים חשים היום. בכתביו, יותר מכול, הוא מציג תחושת בדידות, שכל העולם נמצא בעבר אחד, ואתה מהעבר השני. דור הולך ודור בא, אבל שום דור לא זכר את הדורות הקודמים לו. בכל דור היו יוצאים, אבל כל יוצא ראה את עצמו כיחידי, כיוצא מן הכלל, כתופעה שנמצאת מחוץ להיסטוריה. הבדידות שביציאה תמיד הייתה שם. היוצאים בדור הקודם פרצו את השער עבור היוצאים של היום, והיוצאים שבדור שלפניהם פרצו את השער היו עבורם. היוצאים כתבו בכנות שאין למעלה ממנה, בכאב, בתקווה. אבל הם כתבו על עצמם כנפרדים, כמנותקים, כמקרה בודד, לא כסיפור של קבוצה. עד היום איש לא רואה את היציאה כסיפור אחד, כתיאור של אותה תופעה, שמתגלה שוב ושוב בכל דור, כל דור עם הטרגדיות שלו, כל דור עם ההצלחות שלו.
קשה לחזות איך תתפתח תנועת היציאה בישראל בעתיד, קשה לומר האם זו בכלל תנועה, האם מדובר באוסף של אנשים שבחרו לצאת, כל אחד מסיבותיו הוא, ואין קשר ביניהם, או האם מדובר בתנועה שמייצגת תופעה וסיפור משותף ואולי גם תכונות משותפות. אומנם לא ניתן לחזות איך תתפתח תנועת היציאה, אבל אפשר לבחון באופן היסטורי את הסיפור של היוצאים. הם כתבו דווקא בגלל שחשו שהסיפור שלהם ייחודי ושיש להם חובה לתעד את התהליך שעברו, להסביר. הם חשפו בכתיבה שלהם דווקא את המאפיינים המשותפים לנו והמשותפים להם. יש כל מיני סוגים של יוצאים, אי אפשר פשוט להצביע על יוצא ולזהות אותו עם כולם, כי כל יוצא וסיבותיו הוא, ולכל אחד התמודדות משלו. ביאליק, שנולד בכפר סמוך לז’יטומיר בשנת 1873 תיאר סוגים שונים של יוצאים – חבריו שעזבו את ישיבת וולוז’ין – בשיר “המתמיד”:
“וְשָׁב אִישׁ בֵּית אָבִיו בִּדְרָכִים אֲבֵלוֹת:
הָאֶחָד – עַל שַׂחֲקוֹ בַּלֵּילוֹת בִּקְלָפִים,
הַשֵּׁנִי – עַל-סַפְּרוֹ עִם בְּתוּלוֹת בַּלֵּילוֹת,
הַשְּׁלִישִׁי – כִּי-מְצָאוֹ הַשַּׁמָּשׁ מְקַטֵּר
מִקְטַרְתּוֹ בְּשַׁבָּת בְּמָקוֹם יָדוּעַ,
הָרְבִיעִי – עִם “מוֹרֵה נְבוֹכִים” הִסְתַּתֵּר בַּעֲלִיָּה,
הַחֲמִישִׁי – לֹא-נוֹדַע מַדּוּעַ.”
נדמה שכל יוצא מתאר סיבות אחרות ליציאה ושאין שום דבר משותף ביניהם. אבל יש תחושה אחת שמסתתרת בין השורות בשירו של ביאליק ואפשר לומר בביטחון מלא שהיא משותפת לכל היוצאים כמעט. זו תחושה שחוזרת על עצמה שוב ושוב בכל הטקסטים שפורסמו עד היום: בדידות.
רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק
