ספרות שואה – צנזורה וקומיקס

“דור שטוב לו השתיקה” – רבנים נגד יום הזיכרון לשואה

אפר הכבשנים עוד נערם, בינותיו הגיחו ניצולים, פליטי חרב ונפוחי כפן. באמצע שנות הארבעים של המאה העשרים, סמוך לזמן סיום מלחמת העולם השנייה שכילתה כשליש מבני עמנו במיתות משונות ואכזריות, הועלתה הצעה לתקן תענית מיוחדת לזכרם. הצעה נוספת שנשקלה, להכליל בתענית כ’ בסיון, שקבע רבנו תם בעקבות טבח ביהודי צרפת (1171), את זיכרון השואה.

החזון איש התנגד נחרצות לרעיונות הללו.[1] הוא הזעיק אליו את רב היישוב קוממיות והפקיד בידו מכתב עבור האדמו”ר מגור. בין השאר כתב כך: “איך נעיז פנינו, דור שטוב לו השתיקה, להרהר בזאת, לקבוע דברים לדורות. והרי ההצעה הזאת מעידה עלינו כמתכחשים בכל חטאתנו ושפלנו, בזמן שאנו מלוכלכים בעוונותינו ובפשעינו, דלים וריקים מן התורה ועירומים ממצוות”. עוד הוסיף והפציר במובילי היוזמה: “אל נא נעבור לגדולות ממנו, נחפשה דרכינו ונשובה, וזוהי חובתנו, כמו שנאמר: ‘הלא זה צום אבחרהו’ וגו'”.

מבלי להיכנס כעת לדיונים בדברי החזון איש, שבמכתב אחר כתב: “אי אפשר לצאת מלהיות נמנה בין המון רבבות אלפי ישראל, ולהיות נמנה בין דורשיו ופרנסיו. ויש בזה מן הכמוס ואי אפשר להאריך”;[2] ברצוני לדון בשתי תגובות נוספות להצעות להנצחת זכר קורבנות השואה, ולאחר מכן נתבונן בהשלכות של העמדות הרבניות לעניין.

בשנת 1985 פנה רבי מנחם מנדל טאוב – “האדמו”ר מקאליב”, פליט שואה אשר עבר ייסורים קשים מידיו של מנגלה הנודע לשמצה, אל הרב אלישיב וביקש ממנו להוסיף את חתימתו לתקנה על פיה בכל יום, בסיום התפילה, יקרא הציבור את הפסוק “שמע ישראל”, לעילוי נשמותיהם של הנספים שרבים מהם לא הותירו אחריהם זכר. הרב אלישיב דחה את הרעיון על הסף, תוך הסתמכות על דברי החזון איש. תמורת זאת, הציע הרב אלישיב ללמוד משניות.[3]

תגובתו של הרב שך ליוזמה הייתה חריפה יותר. בהספד שנשא בהיכל ישיבת פוניבז’ לזכר רבי יחזקאל אברמסקי הוא אמר: “אנשים סבורים שהיכולת היום בידינו לתקן תקנות, ומחברים קינות, עושים תקנות חדשות, זו היא גזירת חורבן על כלל ישראל, היום עושים תקנה זו ומוכיחים שיש בידינו יכולת, ובעתיד יאמרו עשו לנו תקנה אחרת הרי יכולים אתם. אנו אין לנו שום יכולת, את אשר ייסדו אבותינו, הורינו, סבינו – זאת בידינו, ואין אנו רשאים להוסיף אות אחת. אל לנו להתפעל מאשר מסכימים רבנים וגדולים, דבר טריפה הוא הנכלל בקללתו של ישעיה הנביא”.[4]

 

מסגור והשלכותיו

עמדתם של הרבנים מדגימה את היחס האמביוולנטי של החברה החרדית להנצחת זכר השואה. אספקט של יחס זה אפשר לראות בדלות החומר הספרותי בנושא. אין הכוונה לעוני רק מבחינת כמות הספרים, מדף “ספרות השואה” בארון הספרים החרדי אינו נעדר כותרים, אך תוכנם של הספרים מצומצם לאפיק צר ודידקטי – הדגשת הניסים שאירעו באותה תקופה חשוכה והתמקדות בסיפורים על מסירות נפש לקיום המצוות, גם בגיא צלמוות. הדחף להעברת המסר חוצה לעיתים את הגבול בין דמיון למציאות. כך, למשל, נפוצה בחברה החרדית עלילה שלא הייתה ולא נבראה, על 93 בנות שנטלו את נפשן בכפן כדי לשמור על טהרתן.[5]

לעומת הספרות הלא-חרדית העוסקת בשואת יהודי אירופה, מדובר בצנזורה של ממש. זוועות השואה נחשפו בספרים רבים, לרבות תככים ומאבקים פנימיים בתוך הגטאות, סיפורים על ניצול ילדים ונשים, על איבוד צלם אנוש, ייאוש, אובדנות, נפוטיזם ועוד. מי ששואב את ידיעותיו על ההיסטוריה מהספרות החרדית בלבד, עלול לקבל רושם מוטעה לחלוטין, ולסבור שהשואה הייתה מסכת של מעשי קידוש השם מלווה בשרשרת ניסים מופלאה.

 

ניצחתי אותך, אייכמן!

האבסורד הגיע לשיא חדש. ספרות השואה במגזר החרדי עברה אדפטציה והתאמה לילדים רכים, וכיום חנויות הספרים מציעות גם ספרי קומיקס בנושא השואה. וכך, לצד “אלה שלא נכנעו” ספר המגולל את קורותיה של תנועת מרי חסידית בגטאות, וביוגרפיות על רבנים שהקפידו לאכול רק מזון כשר למרות הקשיים שהביאה המלחמה, תוכלו למצוא ספרים מאוירים בקלילות שעלילתם מבוססת על בדיה מוחלטת. בספרים אלו, לדוגמה, ילדי הגטו מתגרים בקלגס גרמני, מתעמתים איתו ומנצחים אותו.

לתפיסתי, עיוות כזה יוצא מגדר “לעג לרש”. זוהי זילות השואה.

זיכרון סלקטיבי

אף אם נכונה העובדה שהיו ניצולים רבים (הראייה היא שאנחנו כאן…) עדיין אין זה הוגן להפנות את הזרקור לעבר סיפורי הצלה ולהצניע את סיפורי הזוועות. הדבר נוגד גם את הציווי המקראי: “זכור את עשה לך עמלק”.

אומנם החרדים התמקדו בבנייה מחודשת של העולם שחרב, הקימו ישיבות ושיקמו חצרות חסידיות. יש הטוענים שעידוד הילודה במגזר נועד לפצות על אובדן המיליונים. אולם כל אלו לא מספקים תשובה ראויה לשאלות הבאות: מפני מה אגף ההנצחה בכתב לוקה בחסר? מה הסיבה האמיתית להתעלמות ההפגנתית מיום השואה וטקסיו?

רובד נוסף של קשר השתיקה – ואולי ההשתקה – סביב נושא השואה מתגלה כשאנו חושבים על המנהג לפקוד קברים בחו”ל. משלחות-משלחות של חרדים יוצאות להשתטח על קברו של פלוני זה או אחר באזורים נידחים ברוסיה, בהונגריה ובמדינות נוספות, ואילו סיורים במחנות ההשמדה נותרו נחלת הציבור החילוני והדתי לאומי. מדוע?

 

שימור הנרטיב – בכל מחיר

ובחזרה לארון הספרים. הצנזורה חלה גם על ספרים שכתבו יהודים יראי-שמיים. לדוגמה, סדרת הספרים “ממעמקים”, שבה מובאות שאלות מטלטלות שנשאל הרב אפרים אשרי בימי המלחמה, אינה נחשבת ספרות חובה במגזר. דרשותיו של האדמו”ר מפיאסצ’נה, שנאמרו בתקופת המלחמה וניסו להתמודד עם האתגר המחשבתי-תאולוגי שניצב לפתחם של יהודים מאמינים, קובצו לספר בשם “אש קודש”. הספר לא הפך ללהיט ורב-מכר. להפך, הוא מוצנע. מדוע?

דומני שהתשובה נעוצה בענייני השקפה. לתפיסת ההנהגה החרדית, עיסוק בשואה עלול לערער את האמונה. קל לשבת על הארץ בתשעה באב, ולקונן על חורבן קהילות מלפני מאות שנים. אך אילו הייתה נפתחת תיבת הפנדורה של זיכרונות אותנטיים על תקופת השואה, אילו נישאו קינות המתארות את אונס הנשים, את פירוק המשפחות, את הרעב האיום, את חוסר התקווה ואת הייאוש, את אלו שבחרו לאבד עצמם לדעת, ועוד; ההשפעה של כל אלו על בני הנוער עלולה להיות הרסנית. משכך, בחרו הסופרים החרדיים, שמתכתבים עם הלך הרוח החרדי, להציג את השואה בזווית ערכית-מוסרית, ולהתמקד בשמירת מצוות. ומנגד, להדגיש שהעונש בא עלינו בשל פריקת העול ההמונית, ולתלות את האשם בתנועה הציונית, הכתובת לכל מדווי עולם.

 

 

 

 


[1] פאר הדור, עמודים קכד–קכה.

[2] קובץ אגרות חלק א אגרת קא. על פי הידוע, הגרי”ז מבריסק התנגד אף הוא ליוזמות אלו. הוא טען שבקינות לתשעה באב מקונן הפייטן על חורבן קהילות יהודיות במסעות הצלב ומוסיף שאין לתקן צומות ותעניות. הסתמכותו על דברי הפייטן אינה משכנעת. ראשית, פייטן אינו פוסק הלכות. שנית, כאמור, רבנו תם קבע תענית לזכר הנספים בטבח ביהודי צרפת.

[3] קובץ תשובות, חלק א סימן יח.

[4] אשכבתיה דרבי עמוד ג. לדעות אחרות ראו: הליכות שלמה, פרק טו, הערה 36.

[5] ראו: אסתר פרבשטיין, בסתר רעם, עמודים 630–632 , בהערת שוליים 136.

 

 

 

 

 

 


רוצים להתעדכן בזמן אמת על הטורים החדשים שמתפרסמים? עקבו אחרינו בפייסבוק

?>
דילוג לתוכן