סוכות הוא חג בעל ניחוח קסום. בשונה מחג הפסח הלחוץ והקדחתני, על שלל ההכנות לקראתו, חומרותיו וסייגיו, ימי הסוכות עליזים הרבה יותר. הרחובות בריכוזים החרדיים, שבלאו הכי צפופים כל השנה, הופכים לסוכה אחת ענקית. כבר במוצאי יום כיפור מתחילה ההמולה. כל ראש משפחה מתבקש להפגין את כישורי האדריכלות שלו; הילדים גוררים קרשים מאובקים שנחו במשך שנה במקלט טחוב ומוחים בקול רעש גדול על הפרעת מנוחתם השלווה, והוא מורה על העמדתם לפי סימנים שסימן עליהם לפני שנים – וידועים רק לו.
תושבי שכונת מאה שערים או רחוב סורוצקין בירושלים, לדוגמה, הופכים בחג הסוכות למשפחה אחת גדולה. כולם שומעים את כולם. כל מריבה הופכת לנחלת הכלל. אחד השכנים יכול להחליט שהוא חזן מבוזבז, ושחבל שרק בני משפחתו יכירו בעובדה הזאת, והוא נושא את קולו ברמה. שכן אחר, שתכנן לנמנם בסוכתו, מבין שעליו לשנות תוכניות ולא טומן ידו בצלחת. השמחה רבה. בסוכה אחרת גוערת בעלת הבית בילדיה, “למה מכל הסוכות נשמעת שירה ורק אצלנו לא שומעים כלום?” קערות האוכל שהוצבו מחוץ לסוכה, בשל האיסור להניח בסוכה כלים מלוכלכים, בצירוף קערות נטילת הידיים שהונחו על המדרכה בסמיכות לסוכה, הן חגיגה של ממש לילדים המשועממים.
בבני ברק הצפופה “מצאו פתרון” לריבוי הסוכות: מחזיתות הבניינים הרעועים פורצות סוכות ענקיות, תלויות על קונסטרוקציות ברזל אימתניות, לחרדתם של העוברים והשבים.
גם ירידי “ארבעת המינים” שקדמו לחג מבשרים על החגיגה הצפויה. דוכנים צפופים, עמוסים באתרוגים, לולבים, ערבות והדסים, מאכלסים את טבור הרחוב, והעוברים והשבים נוהרים בהמוניהם, ממשמשים את הסחורה בדקדקנות, עורגים למצוא אתרוג נקי מכל רבב, שאותו ינענעו בגאווה בבית הכנסת בימי חול המועד.
מה עומד מאחורי כל החגיגות הללו? לכאורה, שתי מצוות הידועות לפי ברכתן: “לישב בסוכה” ו-“נטילת לולב”. על פי הציווי המקראי, כך לפחות למדנו כבר בגן, יש לצאת מהבית המרווח והנוח ולמשך שבוע להתגורר במבנה ארעי, כזכר ליציאת מצרים; בנוסף, יש ליטול מספר ענפים ולנענע אותם בזמן התפילה. קריאה מדוקדקת של הטקסט מעלה תמיהה רבה, האם האופן שבו החג מצוין כיום תואם לציווי האל?
בחומש ויקרא, פרק כג’, בפסוקים מב–מג, נכתב כך: “בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים כָּל הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת: לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי ה’ אֱלֹהֵיכֶם”.
רגע, הרי יציאת מצרים הייתה בחודש האביב – בניסן, ואילו חג הסוכות נחגג בחודש תשרי; איך על ידי ישיבה בחודש תשרי נזכרים ביציאת מצרים שהייתה בחודש ניסן? שאלה נוספת, מהותית לא פחות, באילו סוכות ישבו ישראל ביציאת מצרים והאם יש קשר ביניהן, אם אכן היו כאלה, לסוכות היצירתיות של ימינו?
רבי יעקב בן אשר (1269–1343), הפוסק המפורסם ומחבר הספר “ארבעה טורים”, עמד על שאלה זו בפתיחת הלכות סוכה. וזו לשונו: “ואע”פ שיצאנו ממצרים בחדש ניסן לא ציוונו לעשות סוכה באותו הזמן, לפי שהוא ימות הקיץ ודרך כל אדם לעשות סוכה לצל ולא היתה ניכרת עשייתנו בהם שהם במצות הבורא יתברך. ולכן ציווה אותנו שנעשה בחדש השביעי, שהוא זמן הגשמים ודרך כל אדם לצאת מסוכתו ולישב בביתו, ואנחנו יוצאין מן הבית לישב בסוכה. בזה יראה לכל שמצות המלך היא עלינו לעשותה”.[1]
יוצא אם כן, לפי דברים אלו, שאין לקשר בין התאריך שאירע בו הנס ובין זמן זכירתו. אם אתם נעים באי-נוחות, ייתכן שאתם צודקים. ההסבר הזה מאולץ מדי.[2]
בנוגע לשאלה השנייה, כותב בעל הטורים שם: “והסוכות שאומר הכתוב שהושיבנו בהם הם ענני כבודו, שהקיפן בהם לבל יכה בהם שרב ושמש. ודוגמא לזה ציוונו לעשות סוכות כדי שנזכור נפלאותיו ונוראותיו”.[3]
גם הסבר זה קלוש. הרי אין דמיון בין סוכה לעננים. ואם כבר אנו עושים פעולה לזכר נס שהיה במדבר, מדוע אנו לא אוכלים מזון מיוחד לזכר המן – מזונם של בני ישראל בזמן הנדודים במדבר, לפי המסורת המקראית?[4]
קריאה של טקסט אחר בתורה, שבו הוזכר החג, מעלה סברה כי חג הסוכות היה בבסיסו מועד שנחגג מסיבות אחרות ואופיו שונה בתכלית. כך נכתב בחומש דברים, פרק טז’ פסוקים יג–טז: “חַג הַסֻּכֹּת תַּעֲשֶׂה לְךָ שִׁבְעַת יָמִים בְּאָסְפְּךָ מִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ: וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ: שִׁבְעַת יָמִים תָּחֹג לַה’ אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה’ כִּי יְבָרֶכְךָ ה’ אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל תְּבוּאָתְךָ וּבְכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ”.
הבה ונקרא טקסט נוסף, ספר נחמיה, פרק ח’ פסוקים יד-יז: וּבַיּוֹם הַשֵּׁנִי נֶאֶסְפוּ רָאשֵׁי הָאָבוֹת לְכָל הָעָם הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם אֶל עֶזְרָא הַסֹּפֵר וּלְהַשְׂכִּיל אֶל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה: וַיִּמְצְאוּ כָּתוּב בַּתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה ה’ בְּיַד מֹשֶׁה אֲשֶׁר יֵשְׁבוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּסֻּכּוֹת בֶּחָג בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי: וַאֲשֶׁר יַשְׁמִיעוּ וְיַעֲבִירוּ קוֹל בְּכָל עָרֵיהֶם וּבִירוּשָׁלִַם לֵאמֹר צְאוּ הָהָר וְהָבִיאוּ עֲלֵי זַיִת וַעֲלֵי עֵץ שֶׁמֶן וַעֲלֵי הֲדַס וַעֲלֵי תְמָרִים וַעֲלֵי עֵץ עָבֹת לַעֲשֹׂת סֻכֹּת כַּכָּתוּב: וַיֵּצְאוּ הָעָם וַיָּבִיאוּ וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם סֻכּוֹת אִישׁ עַל גַּגּוֹ וּבְחַצְרֹתֵיהֶם וּבְחַצְרוֹת בֵּית הָאֱלֹהִים וּבִרְחוֹב שַׁעַר הַמַּיִם וּבִרְחוֹב שַׁעַר אֶפְרָיִם: וַיַּעֲשׂוּ כָל הַקָּהָל הַשָּׁבִים מִן הַשְּׁבִי סֻכּוֹת וַיֵּשְׁבוּ בַסֻּכּוֹת כִּי לֹא עָשׂוּ מִימֵי יֵשׁוּעַ בִּן נוּן כֵּן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַד הַיּוֹם הַהוּא וַתְּהִי שִׂמְחָה גְּדוֹלָה מְאֹד”.
רגע אחד, למה בני ישראל לא חגגו את חג הסוכות כבר בזמנו של יהושע בן נון? תמיהה נוספת, המילים “עלי תמרים ועלי עץ עבת” מוכרות בהקשר אחר, בהקשר של לקיחת ארבעת המינים ולא לשם מצוות בניית סוכה. בנוסף, על ארבעת המינים הידועים לנו נוספו “עלי זית”. מדוע? משהו בפאזל הזה לא מסתדר…
התשובה האפשרית היא שבמקור חג הסוכות היה חג חקלאי. השערה זו מסתמכת על הכתוב בספר דברים, משום שהלכות החג מזכירות טקסים שהיו מקובלים בשלל תרבויות בעת העתיקה.[5]
לפי פשוטו של מקרא, ומתוך הבנה שבני ישראל היו למעשה שבט שעיקר עיסוקו בחקלאות, אפשר להסיק מה בעצם חגגו בחג הסוכות, הלוא הוא חג האסיף: בימי חג הסוכות, ימים של סיום איסוף היבול מהשדות, היו עובדי האדמה לנים בשטח במבנים מאולתרים (סוכות), ומתארגנים להבאת היבול לבתיהם. היה זה זמן שמח במיוחד, החקלאים זכו לראות את פירות עמלם ולהתכונן למנוחה מהעבודה הקשה בכל חודשי הקיץ הארוכים. על כן ציוותה התורה שבימים אלו ישמח האדם עם בני משפחתו בסוכות שבשדות, יחד עם היבול הרב שקיבל כמתנת שמיים.
מצוות לקיחת ארבעת המינים מקבלת אף היא הקשר ברור; הצמחים הללו שימשו לבניית הסוכות. מיותר לציין שלא היה צורך לבחור במיני צמחים ספציפיים, להצמיד זכוכית מגדלת לעין ולהתעמק בפרי במשך שעות, בניסיון לאתר עליו נקודות שחורות.
אם תחפצו לאמץ את נקודת המבט הזאת ותקראו שוב את הטקסט בחומש דברים, תגלו ציווי שמתכתב עם מנהגים שרווחו בתרבויות נוספות באזור – לחגוג את חג האסיף. העם שישב אז בציון, בהיותו שבט חקלאי, התנהל באופן דומה.
אז איך קיבלנו את חג הסוכות של בני ברק וירושלים?
במהלך השנים, מתוך רצון לבידול ובשל המעבר של עם ישראל מעם חקלאי לעם גלותי ונודד, ובשל הניתוק הכפוי מעבודת הקרקע, הוסיף לטקסט המקראי מי שהוסיף שמטרת המצוה היא לזכור את יציאת מצרים. ההוכחה לכך היא בפסוקים בספר נחמיה, שעל פיהם העם ששב מהגלות גילה לפתע את הציווי על חג הסוכות.[6] כך הפך חג האסיף, שבו חגגו עובדי האדמה את שמחתם על שפע היבול, לחג שבו אמורים לזכור את יציאת מצרים, אותו נס של יציאה מגלות לגאולה.
[1] טור אורח חיים סימן תרכה.
[2] ההסבר המאולץ הזה גרם לרבי אליהו מווילנה, “הגאון מווילנה”, לחדש ולומר שמצוות סוכות היא זכר לבניית המשכן שהייתה בחודש תשרי, מייד לאחר יום הכיפורים. ראו: ביאור הגר”א, שיר השירים א, א–ד.
[3] שם. הכותב התבסס על דברי מחלוקת רבי אליעזר ורבי עקיבא בתלמוד הבבלי (סוכה יא, ב): “דתניא: וכי בסכות הושבתי את בני ישראל – ענני כבוד היו, דברי רבי אליעזר. רבי עקיבא אומר סוכות ממש עשו להם”. הכותב פסק כדעת רבי אליעזר, בניגוד לכלל המקובל בידינו שפוסקים כרבי עקיבא ולא כרבי אליעזר. וראו בבכורי יעקב (סימן תרכה אות ב) שהאריך בזה.
[4] שאלה זו הקשה המבי”ט, בספרו בית אלהים (שער היסודות פרק לז): “וראוי לתת טעם במקום זה למה שראינו שהוקבע חג הסוכות רמז לענני כבוד ולא הוקבע שום רמז לנס הבאר והמן שהתמידו גם כן כל ארבעים שנה שהיו במדבר בזכות האחים הרועים. ואפשר לומר כי גם שהבאר והמן היו נסים מפורסמים לעין כל והתמידו כל ארבעים שנה כיון שהיה דבר הכרחי שא”א בלי מציאותם כלל לא הוקבע רמז להם אבל ענני כבוד שלא היה כל כך הכרחי כמו הם אלא כדי שלא יהיו בחורב ביום וקרח בלילה הוקבעו ימי החג רמז לעניינם”.
[5] להרחבה ראו: ד’ דוויק, חג הסוכות ארבעת המינים ופולחן דיוניסוס: דו שיח בין תרבותי, ציון (תשס”ח), ב, עמודים 119 – 138; אנציקלופדיה מקראית, חלק ה, עמודים 1037 – 1041.
[6] אף מבלי להעמיק בספרות המחקר שנכתבה בנושא, ניתן להבחין בקלות רבה שהטקסט המקראי נכתב על ידי אנשים שונים, בתקופות שונות ומתוך מטרות שונות. למשל, ספר ויקרא הוא למעשה יחידה סגורה ששולבה באופן לא אורגני בין ספר שמות לספר במדבר; מצוות רבות בתורה נכתבו בסגנונות שונים, אפילו עשרת הדיברות כתובים בספר דברים באופן שונה מכתיבתם בספר שמות; סיפור המרגלים מובא בספר במדבר ובספר דברים, וכל מופע שלו שונה. ההשערה היא שהציווי לזכור את יציאת מצרים התווסף בשלב מסוים לכל מצווה ומצווה, כנראה מתוך אידיאולוגיה של עורכי הטקסטים: לבסס את האמונה ביציאת מצרים, שלא הייתה ידועה לעם. להמחשה: בחומש דברים ובספר שופטים אין כמעט אזכור ליציאת מצרים. בשירת דבורה מוזכרים ניסי ה’ לעם ישראל, ויציאת מצרים לא מוזכרת שם אף לא ברמיזה.
