התחברות

נא הכנס את מספר הטלפון שלך למטה נא הכנס את הקוד שנשלח לטלפון שלך שלח קוד מחדש
עדיין אין לך משתמש? הרשם ליוצאים לשינוי עכשיו!

נפרדנו כך…

פניני פישר

אסתי חוותה את אלוהים כישות מפחידה, מיכלי ומריה כבר לא מאמינות, אך פונות אליו בשעת צרה, ויעל חושבת שהשחרור מאלוהים היה הפרידה הקשה בחייה. ארבע יוצאות מספרות על האתגרים בחיים נטולי אמונה.

יוצאות ויוצאים רבים מתארים את אובדן האמונה כהתמודדות מורכבת וקשה, אולי הקשה מכול בתהליך היציאה. לאחר שנים רבות של חינוך לאמונה, השגחה פרטית וקיום מצוות באופן מדוקדק, הם מתקשים להתנתק ולהתעלם מקיומו של אלוהים, מהתפיסה הרואה בו אחראי לכול. האם מדובר בהתמודדות זהה ובמסקנות זהות?

 

“קשה להשתחרר משנים של שטיפת מוח…”

אסתי (36), גרושה ואם לשתי בנות, עזבה את העולם החרדי באופן רשמי לפני כשלוש שנים, אך את אמונתה באלוהים איבדה זמן רב טרום עזיבתה. “כילדה, אלוהים תמיד עורר בי חרדה עצומה”, היא מספרת. “חונכתי לפחד ממנו. האמנתי רק כי לא הייתה לי הזדמנות להרהר בהיגיון מיהו אלוהים ומה הוא רוצה מאיתנו. זו אמונה מזויפת. ברגע שהתפכחתי – זרקתי הכול”. חינוך דתי שמבוסס על פחד ועל אי-קבלה של דעה אחרת, כך לפי אסתי, מעיד על חוסר ביטחון באמונה. “מי שבטוח בעצמו, לא מרגיש צורך לכפות על הסביבה את דעותיו, והוא לא מגדיר אנשים שחושבים אחרת כנחותים. כמובן, יש דתיים שאמונתם אמיתית, אבל אלו אנשים שמצליחים להכיל דעות אחרות”.

 

עם זאת, אף שאסתי מגדירה עצמה “לא מאמינה”, היא מרגישה שאריות של אלוהים בלא-מודע שלה. “קשה להשתחרר משנים של שטיפת מוח. רק בשנה שעברה העזתי לא לצום ביום כיפור, למרות שאני לא מאמינה באלוהים כבר כמה שנים. הייתי מספרת לעצמי שכיפור הוא הזדמנות לניקוי רעלים באמצעות צום. רק כשהייתי שלמה עם עצמי לגמרי יכולתי לא לצום מבלי להרגיש נקיפות מצפון. זה היה משמעותי בשבילי, כי הצלחתי להעמיק עוד יותר את ההבנה שאני פועלת מתוך בחירה ולא מתוך פחד”.

אי-שמירת יום כיפור היה שלב דרמטי בתהליך המעבר של אסתי מחיים מבוססי אמונה לחיים ללא אמונה. “בסופו של דבר, זה היה תהליך משחרר. הבנתי שלאף אחד אין זכות להתנשא עליי, לשלוט בי, לבטל אותי. הבנתי גם את הכוח ההרסני של שטיפות מוח וכמה הסביבה משפיעה עלינו. תקופת הילדות מעצבת לנו את האישיות, ולמה שקורה שם יש השפעה לכל החיים. הבנתי שרעיון הדת הוא לא רוחני, אלא עניין של כסף ושליטה. הפנמתי שמוות הוא חלק מהחיים, ושלפעמים אנשים צעירים מתים, וששום מלמולים מהסידור לא יכולים לנצח את טבע העולם”.

לפי אסתי, אמונה עיוורת מובילה לחוסר אחריות, ואילו כיום היא חייבת לקבל אחריות מלאה על חייה. “התהליך העניק לי כוח לשלוט במעשים שלי ולשאת בתוצאות, ולא לחפש כל הזמן על מי לזרוק את האחריות. ראיתי איך האמונה גורמת לזילות בערכים כמו חיי אדם, הורים שאפשרו לילד קטן לחצות כביש ללא השגחה, וכשהוא נדרס אמרו ‘הכול לטובה, השם נתן והשם לקח’, מבלי להבין שהדריסה היא תוצאה של חוסר אחריות הורית. ויש עוד לא מעט דוגמאות לכך שהדת והאמונה רומסות ערכים מוסריים. לכל פעולה מקטינה או מבטלת יש פסוק מוכן מראש”.

 

גם מיכלי (30), שיצאה מהחברה החרדית כשהייתה בת 17, ראתה באלוהים ישות מפחידה, אך בניגוד לאסתי, היא עדיין מוצאת את עצמה פונה אליו בשעת צרה ומודה לו על דברים משמחים. לדבריה, מתוך הרגל. “לא חוויתי את אלוהים כאל חומל, אהוב, רחום וחנון, כפי שהוא מוצג בתפילות, אלא כמשהו נוראי ומטיל מורא. שאלת קיומו של אלוהים העסיקה אותי לא מעט, פחדתי לעבור עבירות מהחשש שאגלה שיש אלוהים ואהיה בצרות. לקח לי הרבה זמן להבין שאני לא צריכה לפחד, בטח ממשהו כל כך מופשט ולא מוחשי. היום אני לא מעסיקה את עצמי בשאלה אם הוא קיים או לא, הוא בכלל לא נוכח בחיים שלי ביום-יום, אבל כשאני רוצה להודות על משהו יוצא לי, ‘תודה, אלוהים’, מבלי להתכוון לזה. זה שגור בפי. ובעיקר, בזמנים קשים, עוברות בי מחשבות כמו, ‘אבל למה, אלוהים? למה אתה עושה לי את זה?'”

 

“החיבור שלי לנשמה ולרוחניות לא קשור לאלוהים או ליהדות…”

לעומת אסתי ומיכלי, התהליך של יעל נריה (36) נמשך למעשה עד היום. “מגיל 14 עד 21 הייתי מחוברת לאלוהים באמונה שלמה. רציתי לקיים מצוות, הקפדתי על שלוש תפילות ביום ולמדתי הלכות. הייתי מאושרת ושמחה והרגשתי שאלוהים נוכח בחיי כל הזמן. היום אני מאמינה שיש משהו שאני לא יכולה להגדיר אותו, אבל זה לא אלוהים של החרדים”.

את הפרידה מאותו אלוהים מתארת אסתי כהתמודדות הקשה מכול. “גדלתי על הידיעה שיש מי שדואג לי ותמיד נמצא שם עבורי – ופתאום זה נגמר. יש איזו נטייה לחשוב שאנשים רוצים לצאת מהחברה החרדית כדי לפרוק כל עול, אבל זה לא כך. היציאה לא הקלה עליי, כי כשהייתי חרדית הידיעה שיש לי מעין אבא כזה ששומר עליי העניקה לי ביטחון. כשחיללתי שבת פחדתי, כי לימדו אותי שאם אעשה משהו בניגוד לציווי של אלוהים יקרו לי דברים רעים. ופתאום אני רואה שאני עוברת עבירות, ושום דבר רע לא קורה. התודעה שלי התחילה להשתנות. לקח לי המון זמן לעכל את זה. היו תקופות שהייתי אתאיסטית לגמרי. כיום החיבור שלי לנשמה ולרוחניות הוא לא ממקום שקשור ליהדות”.

 

“אני עדיין אומרת ‘השם יעזור’, בקטע נוסטלגי…”

מריה אסטרייכר (32) דמיינה את אלוהים כגבר חרדי. “כמו הרב שך, או כל רב רנדומלי אחר”. וכיום, המושג הזה, מבחינתה, הוא גמיש ופלואידי. “אני מאמינה באנרגיה, וכשקשה לי אני מתפללת. אפשר לומר שאני מתייחסת לעצמי כאילו אני אלוהים, האדם הרי נברא בצלם אלוהים, וכשאני מתפללת אני למעשה מתפללת לעצמי”. גם מריה סבורה שחיים של אמונה קלים יותר. “הרבה יותר פשוט להיות בן אדם שיודע את הגבולות וחי בתוך מסגרת, אחד שקם בבוקר ויודע שיש לו בשביל מה לקום ומי מנהל אותו, מאשר למצוא בעצמך את הייעוד שלך ואת המהות לחיים”. לדבריה, היא מזהה בעצמה עקבות של גישה חרדית. “נוח לי לפעמים לשחק את עצמי מאמינה וכביכול לדבר איתו. חברים שלי צוחקים עליי שנשארתי חרדית. למשל, כשאני אומרת ‘יהיה בסדר, השם יעזור’, זה מתוך רצון להשליך את האחריות על משהו גדול ממך. הכי קל וכיף. וכן, אני נוטה לעשות את זה, אבל מתוך מודעות שאלוהים לא באמת קיים. האמירות האלה עוזרות לי, נוח לי איתן בקטע נוסטלגי”.

בין העולמות / הדרך שלי
01/10/2022

מאמרים נוספים

אֱהֹבו אֶת הַמְּלָאכָה: עבודות זמניות


סעודה שחורה - סיפור המעשה


מעל למצופה


היסוד החמישי


למלא את החלל


על קידוש החיים והבחירה


דילוג לתוכן