“הגרוש” או “מתכון לדגים מרוקאים חריפים ממש טעימים, שהומצא על ידי אימא שלי שלא אכלה מימיה דגים מרוקאים אמיתיים – אבל טוענת בתוקף שהיא יכולה ושהונגרים הם המרוקאים של האשכנזים”
ארוחות שבת תמיד היו עניין אצלנו: אבא, שרוב הזמן לא היה בארץ, הותיר חלל לא ברור ליד שולחן השבת, והיה חייב לאכלס אותו באי-אילו אורחים; כי אין מצב שאימא תשב ליד השולחן בחברת ילדיה בלבד. זה מדכא, ואנחנו אף פעם לא שרים מספיק זמירות, ולא עוזרים לה עם הפינויים כמו שהייתה רוצה, ולא מעריכים מספיק את האוכל – שתמיד היה או תפל מדי או חריף, שזו האפשרות הגרועה יותר בעיניי.
אימא חזרה ואמרה ש”הונגרים הם המרוקאים של האשכנזים” והקפידה לפתוח את היום בכרסום פלפל ירוק חריף להנאתה, ולהכין אוכל חריף בצורה לא הגיונית. בשבתות תמיד העדיפה אורחים ממוצא מזרחי, כדי שתוכל לראות אותם נאנחים, משתנקים ומעלים עשן מהחריף-חריף שלה, תוך שהיא נוגסת בניצחון בפלפל החריף החי שנמצא תדיר בצלחתה, מנגבת אגל זיעה באנחת ניצחון ואומרת בקול מסופק ומתחנחן: אמרתי לך/לכם/לכן, הונגרים הם המרוקאים של האשכנזים!
ולאימא, כמו לאימא, היה מאגר בלתי נדלה של אורחים שונים ומשונים: אלמנות, יתומים, גרושים וחוזרים בתשובה. הם גרמו לה להרגיש טיפה יותר טוב עם עצמה ועם המשפחה שלה, והיא אהבה אותם אהבת נפש, ובו-זמנית לא הפסיקה לרדת עליהם, לעקוץ ולשנמך בחיוך ממזרי אך מתנצל.
עם השנים הלך והדלדל מלאי האורחים, הילדים התחתנו או עזבו את הבית והשאירו את אימא להתמודד עם אבא ועם השדים בבקבוק, או, לחילופין, לבד, כשאבא לא היה בארץ ואחיה ואשתו העקרה מירושלים לא יכלו לארח אותה.
ואז היא מצאה אותו, את הגרוש. שהיה כל מה שהיא צריכה מאורח, ויותר.
מאז ועד היום יש איזו הילה מסתורית סביב “הגרוש”, או שזו רק אני והדמיונות שלי שוב מחוזקים בשמועות ובסיפורים שנאמרים בטון משתנה בהתאם לדמות המספר: אימא מספרת עליו בעיניים נוצצות ובנימה שמנסה לשדר התלהבות וסיפוק, בזמן שאני מנתחת לעומק את ההתלהבות המתנצלת מעט, מנסה לדלות פירורים של אמת מהעיניים הירוקות-מימיות.
– תאמיני לי, אני כבר מעדיפה אותו על האחים שלך.
– אה כן? וזה למה?
– הוא טיפוס מדהים (הנה, הקול המתאמץ-קצת הזה).
– מה כל כך מדהים בו?
– תשמעי, הוא מענטש. הוא מדבר איתי כל הסעודה, יש לנו שיחות מעניינות (במקום השקט הרועם של אבא).
– הממ…
– תראי, הוא פרענק, גרוש, מסכן, לא עלינו, גרושתו עושה לו את המוות. נו, לאן עוד יש לו ללכת? הוא עושה לנו את כל האווירה: הוא שר, הוא מדבר דברי תורה ועוזר לפנות הכול מהשולחן.
ביננו, האחים, זה כבר ביטוי קבוע.
– אז מי היה אצל ההורים שבת?
– הגרוש.
– שוב?
– כן, למה? מה הבעיה? אימא אוהבת אותו.
כשנוקף מצפוני על עוד שישי דל באורחים אצל אימא, אני מתקשרת כדי שהיא תנחם אותי ותספר בהתלהבות שהגרוש מגיע לארוחה, ושהיא הכינה לו את הדגים חריפים שהוא כל כך אוהב.
אף פעם לא יצא לי להיתקל בו, בגרוש.
אני אוהבת לדמיין איך הוא יושב שם לשולחן השבת: גבר שחום, שפוף מעט ומעוטר בזקן עבות, מנגב את רוטב הדגים מהשפם ובעיניים נוצצות אומר לאימא: “יצאו לך ממש מרוקאים, הדגים!”
מתכון שמתאים לאירוח 4 גרושים או א.נשים מכל סוג שאוהבים דג חריף:
4 פילה של דג ים לבן. עדיף טרי, לא חייב
4 עגבניות פרוסות
1 ראש שום מקולף
4 פלפלים חריפים חתוכים לחצי
2 פלפלים ירוקים לא חריפים חתוכים לחצי
זר כוסברה ענק
שמן קנולה / שמן זית
תבלינים: פפריקה מתוקה וחריפה, פלפל שחור, מלח, אבקת שום, כורכום וכמון.
הוראות הכנה:
- מניחים בתבנית חצי מכמות פרוסות העגבנייה וחצי משיני השום הקלופות.
- מניחים את הדגים מעל, הצד של העור פונה כלפי מטה.
- מפזרים מעל את שארית העגבניות והשום, וביניהם את חצאי הפלפל החריף.
- יוצקים מעל שמן בנדיבות, ומתבלים בתועפות של פפריקה מתוקה וחריפה, פלפל שחור, מלח, אבקת שום ומעט כורכום וכמון.
- מניחים מעל זר כוסברה ענק ואת כל טוב הזה מכסים בחצאי פלפל ירוק (כן, כן, זו לא טעות. הפלפלים שומרים על העסיסיות של המנה ונותנים טעם מעט מריר-מעושן וממכר לכל הסיפור)
ועכשיו – לתנור: 180 מעלות לכ-40 דקות.
בתאבון!
