“כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו”, הכריז טולסטוי בפתיחתו המפורסמת לאנה קרנינה. ואם כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו, קל וחומר המשפחות החרדיות, הלא כן?
כשאני אומר “המשפחה שלי חרדית” אנשים ישר מהנהנים בראשם ופניהם עוטות מבע מיוסר, משתתף בצערי. חלקם אפילו הולכים ישר לשאלה המכאיבה, “ואיך הקשר עם ההורים?” אבל לעניות דעתי, יש כמה שאלות אחרות שאפשר לשאול והן תתאמנה הרבה יותר למאורע, בין היתר: מאיזו משפחה אתה? משפחה שאוכלת מסטיקים, או מחרימה אותם כי זה לא צנוע? משפחה שאוכלת דגים עם חלב, או משפחה שנמנעת וחושבת שזה טרף? משפחה שנוסעת לחו”ל רק אם יש צורך, או משפחה שנוסעת לחו”ל כל שנה? משפחה שאוכלת מצה בריי או משפחה שנחרדת מגברוחץ’? ואם לא הבנתם את השאלות שלי, אז סביר להניח שגם לא הבנתם למה התכוונתי כשאמרתי “המשפחה שלי חרדית”.
אני ספציפית מגיע ממשפחה שהיא גם וגם וגם. אבא שלי חובב מצה בריי וליטאי גאה. אימא שלי לעומת זאת קיבלה חינוך קצת יותר חסידי, וכל שנה מחדש כשפסח התקרב ובא, המצה בריי הייתה עולה לדיון סוער. אבא שלי היה אומר שהגאון מווילנא בכבודו ובעצמו היה שם קערה עם מים ומצה בפתח הבית כדי להכריז שזה לא חמץ, ואימא שלי הייתה אומרת שהליטאים גרמו לכך שהרבה ישב בכלא.[1] אני הייתי מתערב כמו האיימי סנטיאגו של הבית ואומר בידענות, “אימא את רק צריכה לעשות התרת נדרים, והכול יהיה בסדר”.
היום, ממרום 26 שנות חיי, אני מבין שהדת עבור אימא שלי, כמו עבור רוב המאמינים, מעולם לא הייתה שאלה של הלכה, אלא של רגש. זה לא משנה אם הלכתית הייתה או לא הייתה דרך להתיר את אכילת המצה בריי כדת וכדין – ברגש של אימא שלי פסח עם שרויה פשוט לא היה הפסח שהיא אוהבת ומכירה. ועבור אבא שלי, מצה בריי היה המאכל שהוא היה אוכל עם ההורים שלו, וזה מה שיצר בשבילו את אווירת החג. כילד, הייתי מתוסכל כשהמשפחה שלי הייתה מתמודדת עם שאלות כאלו, כי הייתה ההלכה והיא הייתה כל כך פשוטה לניווט. המוח הליטאי שלי תמיד היה מכוון לחוקים, מה הם דורשים ומתי הם מאפשרים פתח. לכן תמיד הייתי טוב בהלכות, וכיום אני טוב בהבנה של חוקים. כילד גם היה לי קשה להבין שלהיות חרדי לא אומר את אותו הדבר לאבא שלי ולאימא שלי.
גם סוגיית הדגים עם חלב הייתה עולה המון בבית. אבא שלי אמריקאי, ויהודים אמריקאים כידוע אוכלים Lux and cream cheese, אחד ממעדני הגורמה של ילדותי. אימא שלי, עם החינוך החסידי־ספרדי, הייתה עושה פרצוף, פרצוף שכילד לא הבנתי. הלכות מקיימים לפי האבא, ואבא אוכל דגים עם גבינה. מה הבעיה?
בבת־המצווה שלי הגישו דג עם רוטב לבן כלשהו. כן, הייתה לי בת־מצווה מפוארת, שנעשתה באולם אירועים קטן שמיועד לבריתות. הזמנתי את כל הכיתה. מה שלא צפיתי זה את התגובה של אחת מבנות כיתתי, שראתה את הרוטב הלבן והחליטה שאנחנו ארגנו אירוע באולם לא כשר. הרי דגים עם חלב זה טרף. כשראיתי את התגובה שלה, התחלתי להבין קצת יותר את התגובה של אימא שלי כשאכלנו לנו בשלווה ובנחת לאקס וגבינת שמנת.
בסופו של דבר, המנהגים של אבא שלי התקבלו בבית, ואימא שלי הייתה מכינה מצה בריי שאפשר אחר כך ללקק את האצבעות מרוב שהיה טעים. היא גם שדרגה את הלאקס וקרימצ’יז לקרואסון חמאה שבתוכו המעדן. שנים זו הייתה מנת הדג שלנו בסעודה שלישית, שהקפדנו עליה מאוד, כמו ליטאים טובים.
חלק מתהליך היציאה בשאלה שלי כלל הרבה שנים של טיפול פסיכולוגי, ששחרר אותי מהתפיסה הבינארית של חוקים. הטיפול אפשר לי לזהות רגשות טוב יותר ולהבין שהחיים מורכבים יותר מאשר נכון או לא נכון, מותר ואסור. אחד הדברים שהטיפול אפשר לי הוא להתבונן אחורה על חיי ולהבין טוב יותר של המשפחה שלי.
המורכבות הזו אומנם מובנת לי יותר כיום, אבל לרוב הציבור הישראלי היא עדיין לא ברורה די הצורך. המושג “חרדי” הוא מושג מטרייה כל כך רחב, שמכיל תחתיו כל כך הרבה פריטים שיוצרים את הפסיפס החרדי. אין דרך אחת או שתי דרכים להיות חרדי, ולכן אני כל כך שמח שהמשפחה שלי אפשרה לי לראות את זה על בסיס יום־יומי.
[1] בסערת הרדיפות נגד החסידים בליטא, ועל פי היתר מפורש שנכלל בחרם על החסידים, הלשינו מספר מתנגדים לחסידות לשלטונות הרוסיים כי רבי שניאור זלמן שולח כספים לחסידים שעלו לארץ ישראל, ובכך מסייע לאימפריה העות’מאנית, שהייתה יריבה של רוסיה הקיסרית. כתוצאה מדיווח זה נלקח רבי שניאור זלמן לחקירה וישב במאסר במבצר פטרופבלובסקיה שבסנקט פטרבורג במשך 53 יום, מיום כ”ד בתשרי ה’תקנ”ט (4 באוקטובר 1798). בהשתדלות החסידים שוחרר בי”ט בכסלו ה’תקנ”ט (27 בנובמבר 1798), ותאריך זה נשמר בחסידות חב”ד כחג הגאולה.
בשנת ה’תקס”א 1801 נעצר שוב לאחר שקהילת פינסק דיווחה לשלטונות כי תורת החסידות כוללת בתוכה יסודות חתרניים נגד שלטון הצאר. ממעצר זה הוא שוחרר באותה שנה בחג חנוכה.
לאחר ששוחרר ממאסרו, אסרו עליו השלטונות לחזור לעיירתו ליוזנה שליד העיר ויטבסק, ואילצו אותו להישאר בפטרבורג. בהשתדלותו של הנסיך ליובאמירסקי, שהיה מקורב לשלטון, אפשרו לשניאור זלמן לעבור לעיירה לאדי, הנמצאת גם היא, כמו עיר הולדתו ליוזנה, במחוז ויטבסק של בלארוס. בלאדי ישב שניאור זלמן במשך 11 שנים.
לאחר שני המעצרים האלו, פיתח ושכלל ר’ שניאור זלמן את תורתו והפיץ את עיקריה ברחבי ליטא ובלארוס. בעקבות שיטת הלימוד החב”דית ואופן הפצתה הציבורית, נקלע ר’ שניאור זלמן לוויכוח עם אדמו”רים נוספים בני דורו, שחלקו על דרכו בלימוד תורת החסידות והפצתה.
מקור: “שניאור זלמן מלאדי”, ויקיפדיה, נצפה בתאריך 1.2.2023. https://tinyurl.com/2g46wkkw
