מפגש חשאי בספרייה

הגעתי לספרייה במקרה. עברתי ברחוב בצלאל בירושלים, והחלטתי להיכנס פנימה.

בסתר ליבי חששתי שהשומר בכניסה יעצור אותי, אך זה לא הניד עפעף.

התקשיתי להאמין שיש מקום שבו אפשר לקרוא ספרים באופן חופשי וללא הפרעה. בישיבה ובבית לא יכולתי לקרוא ספרים “לא כשרים”, כמובן.

בפנימייה, לאחר שכל חברי החדר שלי נרדמו, הייתי מדליק מנורת לילה קטנה וקורא ספרים בשקיקה.

לפעמים הייתי נכנס לחנות הספרים, בוחר לי ספר וקורא, אך בעל החנות היה תמיד מעיף אותי בטענה שהקריאה מקמטת את הדפים ופוגמת בספר.

חיי השתנו ברגע שגיליתי את הספרייה. הרגשתי שאני בחלום, שאני עומד מול בופה ענק וססגוני של ספרים.
כמויות המידע שטפו אותי כמו נהר של מים קרים ומרעננים, באמצעות הספרים הפלגתי למחוזות אחרים.
נהגתי לעבור בין המדפים, לבחור ספר שנראה לי מעניין, ולשקוע בקריאה. גמעתי כל ספר מתחילתו עד סופו.

בחופשים הייתי אומר להוריי שאני הולך ללמוד תורה בבית הכנסת, ולמעשה ביליתי כל היום במקדש החדש.

אט-אט גיליתי את כל הקומות בספרייה, את קומת כתבי העת, קומת ספרי הנוער ועוד. הייתי המאושר באדם.

זה היה הסוד שלי. ידעתי שאם איתפס בספרייה אושעה לאלתר מהישיבה והוריי יכעסו עליי מאוד. יום אחד זה קרה. הרגשתי עיניים ננעצות בגבי. הסתובבתי לאחור בבעתה.
זה היה יוסי. בחור שלמד איתי בישיבה.

כינו אותו “האלטער”, כינוי לבחור מבוגר שלא נישא. הוא היה רק בן 25, אבל במושגי הרווקות החרדית נחשב לקשיש מופלג.

יוסי הבחין במבטי וחייך במבוכה. לא החלפנו מילה, אבל ידענו ששנינו שטים באותה הסירה.