מעבדות לחירות?

יש המדמיינים את “החופש” כישיבה מול הרים פוטוגניים, תפריט שבו הצד של המחירים לא רלוונטי, שמש במידה מדויקת וסקס מזדמן לפחות פעם בשבוע. יש כאלה שאוהבים לצרף לרשימה גם ימי שופינג, אסקפיזם מסוגים שונים ועוד סקס.

ויש המחפשים לעבור מסע אל נבכי הנפש ולאתגר את עצמם גופנית ומנטלית דרך טיפוס הרים וסדנאות העצמה, קריאת ספרים, כתיבה ומה שביניהם. אנשים מסוג זה אינם צריכים בהכרח לטוס לארץ רחוקה, אלא יכולים לפגוש זאת בביתם או בשיפוע הסמוך לביתם.

אני, אישית, מתחבר מאוד לשני סוגי החופש. כמה כיף להתעלם מהמחיר של השייקים, לטפס על הר, לקרוא ספר ולדמיין סקס.

 

אבל כבר לימד אותנו רבי יהושע בן לוי: “אין לך בו חורין אלא מי שעוסק בתורה”.[1]

האומנם?

כשנזכרתי במשפט הזה לאחר שהפסקתי לעסוק בתורה, הרגשתי צורך עז להוכיח שיש עוד כיוונים לחירות. לא ייתכן שעשיתי דרך כה ארוכה כדי לזכות ב”חירות” שלמעשה הייתה מונחת בקרן זווית. ולא זו בלבד, אלא שהמקום שלי בישיבה היה בקרן הזווית ליד ספרי המוסר.

חשבתי וחשבתי ולא מצאתי תשובה. כשהייתי רואה את אחי הלמדן מסתובב מחויך התמלאתי קנאה. ידעתי שהוא בן חורין אמיתי. ואז נזכרתי בפסוק מספר קהלת: “יוסיף דעת יוסיף מכאוב”.[2] אומרים ששלמה המלך היה איש חכם, ואולי זה נכון, אבל הרגשתי שיש דרך להוסיף דעת בלי להוסיף מכאוב.

האם העוסקים בתורה ניצחו את הפילוסופים ואת המטיילים? זאת אף פעם לא עלה בדעתי.
חיפשתי וחיפשתי, ואז גיליתי את התנועה ואת הנשימה, את המוזיקה ואת החיבוקים, וככל שהוספתי להתאמן בכלים החדשים הללו, המכאוב ירד ותחושת החירות עלתה. זה קורה לא רק ברגע הריקוד, אלא בכל תקופת הריקוד. שיניתי אורח חיים ותחושת החירות בשמיים.

והדעת? מעולם לא הפחתתי בה.

הפסוק הרלוונטי לי הוא כזה: יוסיף דעת יוסיף מכאוב, יוסיף תנועה, וחיבוקים ונשימה – יפחית מכאוב.

יסלח לי רבי יהושע בן לוי, אבל אני חושב שהוא לא רקד מספיק או שלא היה מחובר מספיק לגופו. אם מוסיפים דעת רק באמצעות שאלות פילוסופיות על משמעות החיים, ייתכן  שהמכאוב עולה. אבל אם מוסיפים דעת לגוף, הרי שהמכאוב יורד, המכאוב הגופני והמכאוב המנטלי.

אבל לעוסקים בתורה שרוצים לזכות לחיי העולם הבא, אסור לקרוא בספרים חיצוניים.[3]

מספרים להם שהם בני חורין, אבל בתורה אין טיפים על האופן שבו יש לחקור את רצפת הסטודיו. שמו אותם בתוך מערה, אסרו עליהם להסתכל מחוצה לה, מספרים להם שבחוץ שוררת עבדות, בזמן שהם קוראים לעצמם עבדים. הם המציאו לעצמם סיפור שירתיע אותם מהקשבה לספונטניות המאיימת, הם מפחדים להקשיב לקול של עצמם, שמא יכה אותם אלוהיהם בשחפת ובקדחת ושאר קללות עסיסיות.

אם אשמיע את הקול הזה לאחי, אני משער שזה מה שהוא יגיד לי: “אנחנו לא עסוקים כל היום בקבלת החלטות, יש לנו הוראות יצרן ברורות ועל פיהן אנחנו נוהגים. אתם, לעומת זאת, צריכים לקבל החלטות בכל רגע ורגע, כיצד תהיו כך בני חורין?”

“דע אשר תשיב לאפיקורס” לימדו אותי בישיבה. סארטר,[4] הפילוסוף הצרפתי שנכנס לי ללב, כבר השיב על טענות כמו אלו שאחי עשוי להשמיע לי: הוראות היצרן שלכם כביכול ברורות, אבל אינכם חפים מקבלת החלטות. עולם התורה עמוס בשאלות ובדילמות, ספקות ומחלוקות. כמות השיטות והדעות היא רבה לאין שיעור. אם תבחרו להפיל את האחריות לקבלת ההחלטות על הרב, הרי שגם זו החלטה שעליכם לקבל: מי יהיה הרב שמתיר את האישה לבעלה, ומי יהיה זה אשר יקבע אילו סוגי בקבוקים מותר לפתוח בשבת. איזה רב יפסוק בנושא טיב הקשר עם הבן שחלילה ירד לבאר שחת ועלול לקלקל את המשפחה? מי יהיה הרב אשר יזכה לפרש את הפסוק “עת לעשות לה’ הפרו תורתך”?

 

 

 


[1] מסכת אבות, פרק ו משנה ב.

[2] קהלת, פרק א פסוק יח.

[3] לפי מסכת סנהדרין, פרק י משנה א.

[4] לפי סארטר, ז’ (1946). האקסיסטנציאליזם הוא הומניזם. (י’ גולומב מתרגם). ירושלים: הוצאת כרמל, עמ’ 7.

 

 

 

 

?>
דילוג לתוכן