מבית הכנסת למיליוני מסכים
הפרק הראשון בעונה השנייה של סדרת הקאלט “מסע בין כוכבים” נפתח בסצנה הבאה: ספוק, בגילומו של השחקן לנרד נימוי, מפשק את אצבעות ידיו באופן דומה לזה של הכהנים ב”ברכת כהנים” ומאחל חיים ארוכים ופוריים (Live Long and Prosper). התשובה המתקבלת לאיחול זה: שלום וחיים ארוכים (Peace and Long Life).
מזכיר לכם משהו?
ניחשתם נכון.
בספרו, “אינני ספוק”, שיתף השחקן במקורות ההשראה שלו לסצנה הנ”ל. הוא סיפר שבילדותו ביקר עם סבו בבית הכנסת וראה את המתרחש בברכת כהנים. הטקס נחרט בזיכרונו ובבוא העת הציע לבמאי ג’ין רודנברי לשלב את מחוות הידיים הזאת ואת הברכה בסדרה הפופולרית, ולשייך אותן ליצורים הדמיוניים. השחקנים החלו להתאמן על הפישוק המוזר הזה, ולא כולם הצליחו לבצעו באופן חלק.
נימוי כנראה לא הכיר את האמור בתלמוד הירושלמי,[1] ולא ידע שחז”ל אסרו להביט בכהנים שעה שהם נושאים את כפיהם ומברכים את הקהל. בזכותו הפכה נשיאת הכפיים נחלת הכלל וזכתה לשם חדש: הצדעה וולקנית.
הרבה לפני שהפכו לסמל המזוהה עם הסדרה, האצבעות הפשוקות עיטרו מצבות של כהנים. זכור לי סיפור על אדם שעלה מדרום אמריקה, טען שהוא כהן וביקש שיאפשרו לו להצטרף לברכת כהנים. כדי לאמת את דבריו שלח אחד הרבנים שליח לבית הקברות של הקהילה היהודית במקום הולדתו של האיש, והתברר כי על קברי אבותיו אכן נחקק סימן הידיים. אם כך, לפחות בני המשפחה החשיבו עצמם כהנים מיוחסים.
מחוות הידיים הייתה גם שיאו של המופע האחרון של לאונרד כהן בארץ, בשנת 2009. את הופעתו בת השלוש וחצי שעות נעל היוצר המוערך בברכת הכהנים המסורתית, לאחר שנשא את הנאום הבא: “אני רוצה שנפנה את תשומת ליבנו לכל הישראלים והפלסטינים מהיוזמה לשלום. יש אנשים שיקראו להם נאיביים או טיפשים, אך הם השיגו את הניצחון היחידי שאולי אפשר להשיג. ניצחון הלב על הייאוש והשנאה. חברים, אני מברך אתכם…” וכך המשיך בברכת הכהנים לקול תרועות הקהל העצום. לצפייה בברכה לחצו כאן.
אוצר קשה לפיצוח
בשנת 1979 יצא הארכיאולוג גבריאל ברקאי עם קבוצת ילדים לחפירה באתר כתף הינום בירושלים, למרגלות הכנסייה הסקוטית. את שהוביל לתגלית המרעישה, הממצא הארכיאולוגי הקדום ביותר של טקסט מקראי, מתאר ברקאי כך: עבדנו אז עם חבורת ילדים במסגרת החוג לארכיאולוגיה של החברה להגנת הטבע. אחד הילדים הללו היה נודניק באופן מיוחד. חשבתי לעצמי: נשים אותו במאספה, שינקה את פני הסלע שם. הנחתי שהמאספה הזאת שדודה כמו אלה שבשאר מערות הקבורה, אבל אחרי זמן מה, אני מרגיש שמישהו מושך בשולי חולצתי, אני מסתובב ורואה את הנודניק עם שני כלים שלמים מימי בית ראשון בידיו. כמעט חנקתי אותו. זו הייתה התנהלות לא תקינה – לשלוף כלים החוצה. הוא לא היה אמור לגעת בהם אלא לקרוא לי פנימה… הילד הזה הוביל אותי אל תגלית חיי, והתרגשות גדולה אחזה בי. …ארגנתי צוות של סטודנטים ונכנסנו לעבודה סביב השעון, 24 שעות ביממה. …באחד הימים קראה לי פנימה אחת העובדות, ג’ודית הדלי, כיום פרופסור למקרא בארצות הברית, והצביעה בפני בתוך העפר על משהו שנראה כמו בדל סיגריה, בצבע אפרפר-סגול. מאוחר יותר מצאנו עוד חפץ דומה, הפעם בגודל של חצי בדל סיגריה. אחרי סינון וניקוי, היה ברור שמדובר בלוחיות כסף שגוללו אותן סביב עצמן, אבל לא ניתן היה לפתוח אותן…[2]
חלפו כמה שנים עד שנמצאה דרך לפתוח את הלוחיות מבלי להזיק לממצא היקר, ובעזרת מומחים לפענוח כתובות עתיקות הלך הטקסט והתבהר. הלוחיות, שככל הנראה שימשו כקמיע, מוצגות כיום במוזיאון ישראל.
כפי שניתן לראות, בסופה של לוחית מס’ 1 נכתבה תחילתה של ברכת הכהנים, וההמשך בלוחית מספר 2.
בניגוד לנוסח המסורה, בלוחיות לא הופיעו המילים “יישא ה’ פניו אליך”.
תיארוך הממצא נתון במחלוקת. המקדימים מתארכים את הכתובות למאה השביעית לפנה”ס, אחרים לתחילת המאה השישית לפנה”ס, והמאחרים משערים שהיא נכתבה בתקופת “שיבת ציון”, הזמן שבו חזרו היהודים מגלות בבל לארץ ישראל בעקבות הצהרת המלך כורש.
הארכיאולוג גבריאל ברקאי, שכאמור חשף את הממצא, מעריך שהלוחיות הן הגלגול הקדום של מה שעתיד להפוך להיות תפילין.[3] כלומר, קמיע המכיל טקסט מקודש, שהאדם נושא על גופו או מניח על ראשו וזרועותיו.
ברכת כהנים חלק מנוסח התפילה היהודי
כיום טקס נשיאת הכפיים וברכת כהנים הם חלק בלתי נפרד מהתפילה, אך לקיבוע מסורה זו קדם ויכוח מעניין. חכמי התלמוד דרשו על הפסוק “כה תברכו את בני ישראל” שברכת כהנים אינה ברכה ליחידים אלא ברכה לציבור. בספר החיצוני “בן סירא”, שחובר במאה השנייה או השלישית לפנה”ס, מסופר על הכהן הגדול שמעון, שבירך את העם בברכת הכהנים לאחר שסיים את סדר עבודת יום הכיפורים. ר’ אברהם אבן עזרא, שנחשב לראשון שהבליע מעין ביקורת המקרא בתוך פרשנותו, כותב שלדעת מי שהוא כינה “מכחישים”, ברכת כהנים הייתה חלק מטקס שהתקיים בעת הקרבת קורבן על-ידי אדם יחיד. כפשרה, מציע פרופ’ מנחם הרמן, מיזוג של שתי הדעות. במאמרו[4] כותב הרמן כי אין סתירה בין דעת חז”ל שטקס הברכה בעיקרו כוון לציבור, לבין העובדה שהברכה אכן הייתה חלק מטקס הקרבת הקורבנות.
ברכת הכהנים היא חלק מנוסח תפילת שחרית ותפילת מוסף. בתעניות, גם בתפילת מנחה, וביום הכיפורים הברכה נאמרת גם בתפילת נעילה. בארץ ישראל נוהגים לומר את הברכה בימות החול, בשבתות ובמועדים. ברוב הקהילות בחו”ל, לעומת זאת, המנהג הוא לומר את ברכת כהנים רק בחגים. כיוון שכך, נשיאת הכפיים היא אטרקציה בפני עצמה בבתי הכנסת בחו”ל, מה שיכול להסביר את המשמעות המיוחדת שהייתה לברכה עבור השחקן לרנד נימוי.
הברכה נישאת בבית הכנסת, בזמן חזרת הש”ץ. לפני שהכהנים עולים לדוכן או נעמדים ליד ארון הקודש, הם חולצים את נעליהם ונוטלים את ידיהם. לאחר מכן הם מכסים את פניהם בטלית ומברכים ברכה ייעודית, ואז החזן אומר את מילות “ברכת כהנים” מילה במילה, והכהנים חוזרים אחריו.
נוסח הברכה לא נשאר רק במרחב בית הכנסת, אלא חדר גם לתוך הבתים. מנהג רווח הוא שבערב יום הכיפורים אב המשפחה מתעטף בטלית, מניח את ידיו על ראשי ילדיו ומברכם בנוסח ברכת כהנים. בחלק מהקהילות הנוהג פלש גם לערבי שבתות, ובשובו של האב מבית הכנסת, לפני הקידוש, הוא מניח את ידיו על ראשי הילדים ומברכם במילות הברכה העתיקה.
מעמד ברכת כהנים בכותל המערבי
מתי הפך צמד המילים “ברכת כהנים” לשם נרדף לאירוע המתקיים בכותל המערבי בחול המועד פסח וסוכות?
התשובה לכך מתחילה בסיפור טראגי. ב-22 במאי 1970 אירע פיגוע נורא, 8 ילדים ממושב אביבים ועוד 4 מבוגרים נרצחו בדרכם לבית הספר האזורי. בעקבות כך, ביקש הרב מנחם מנדל גפנר לערוך טקס ברכת כהנים המוני בכותל המערבי. היוזמה קיבלה את ברכת הדרך של גדולי הרבנים. התאריך נקבע: א’ באב, יום פטירת אהרן הכהן על פי המסורת. המועד נדחה בשל עיכובים בלתי צפויים, והתקיים בסופו של דבר ב-ג’ בכסלו תשל”א. המועד החדש נקבע בשל סגולה שיוחסה לתאריך המיוחד: היום השלישי של החודש השלישי חל ביום השלישי בשבוע. על פי הדיווח בעיתון “מעריב” עשרת אלפים איש השתתפו באירוע. צוות צילום של הערוץ הראשון, שהגיע לתעד את המעמד, הותקף בידי קומץ קיצוניים. דובר משרד הדתות, באופן לא מפתיע, האשים את התקשורת באחריות למהומה שפרצה במקום.
בחול המועד פסח של אותה השנה התקיים מעמד דומה, ומאז ועד היום טקס ברכת הכהנים בכותל הוא חלק ממסורת החגים. פעמיים בשנה, בחול המועד סוכות ובחול המועד פסח, נוהרים רבבות לרחבת הכותל המערבי ומתברכים בברכת כהנים שנישאת מפיהם של אלפי כהנים.
בבלוג “הספרנים” של הספרייה הלאומית מובאת רשומה של היוצרת טליה בר, ובה מתוארת חוויית ברכת הכהנים באופן הרומנטי הבא: הנה תיאורם: בהליכה לכיוון הכותל, המתחילה ברחוב טשרניחובסקי, לא ניכר דבר. שקט של בוקר חול המועד, שקט ונעים. ברחוב עזה מתחילה התנועה להיות מורגשת – מתגברת בכביש ובמדרכות. ממהרים, לכיוון אחד. ומכאן והלאה, התרגשות. עליה לרגל פשוטה כמשמעה. ברחוב אגרון מדובר כבר על נחל קטן של אנשים, בממילא מתרחב לנהר ובשער יפו-זרם רחב, נרגש, נחפז. הרחובות מלאים, חגיגיות באוויר. זורמים כמו נחלים אל הים אל רחבת הכותל.[5]
עד מתי?
נדמה כי מאחורי המנהג נושבת רוח משיחית. לפי המובא בספר הרוקח ובספר חסידים, אם שלוש מאות כהנים יעמדו על הר הזיתים ויברכו את עם ישראל הגאולה תגיע. כידוע, הר הזיתים כיום הוא בית עלמין ולכהנים אסור להיכנס לשטח זה. לכן הוחלט כי המקום החליפי המתאים לברכה הוא הכותל המערבי.
הנבואה לא התגשמה. משיח לא בא ומשיח גם לא מטלפן. האם האזור החלופי לא מרשים מספיק או שמא הועלה הרף ומספר הכהנים הדרוש עודכן ואיש לא טרח לספר לנו?
[1] תלמוד ירושלמי, מסכת מגילה פרק ד הלכה ח.
[2] מתוך ריאיון ל”ישראל היום”, 11 במאי 2016.
[3] גבריאל ברקאי, ברכת הכוהנים על לוחיות כסף מכתף הינום בירושלים, קתדרה 52, יולי 1989, עמ’ 76-37
[4] מנחם הרן, ברכת כהנים מכתף הינום –- המשמעות המקראית של התגליות, קתדרה 52, יולי 1989, עמ’ 89-77
