התחברות

נא הכנס את מספר הטלפון שלך למטה נא הכנס את הקוד שנשלח לטלפון שלך שלח קוד מחדש
עדיין אין לך משתמש? הרשם ליוצאים לשינוי עכשיו!

מנאום השפנים ועד מוות למחבלים

מני פלד

הבחירות הסוערות מאחורינו, הכנסת החדשה הושבעה והקמת ממשלת ימין נראית כעניין של זמן וכיפופי ידיים בלבד. במערכות הבחירות האחרונות “גוש נתניהו” – המפלגות שהצהירו מראש כי ימליצו על ממשלה בראשות בנימין נתניהו – כלל את המפלגות החרדיות: ש”ס ויהדות התורה. הצהרה זו אינה מובנית מאליה וקדמה לה היסטוריה מרתקת של בריתות והפרתן, תמורות פוליטיות, מהלכים סודיים ומשחקי כוח.

נקודת מפנה

בראשית ימי המדינה נרקמו יחסים טובים בין החרדים והדתיים למפלגה השלטת, מפא”י – מפלגת העבודה בגלגולה הנוכחי. בן גוריון העדיף שותפות עם המפלגות הללו על פני שותפות עם מפלגה חילונית בעלת אידיאולוגיה זהה – מפ”ם, מרצ של ימינו, ועל פני שותפות עם מפלגת חירות – הליכוד של ימינו. כיוון שכך, נרקמו הסכמים ושיתופי פעולה קואליציוניים בנושאי דת ומדינה. כך נולד ה”סטטוס-קוו” הידוע.

בשנת 1977, שנת “המהפך” הפוליטי בישראל, מפלגת השלטון התחלפה. אחרי כמעט 30 שנות שלטון השמאל האידיאולוגי, הוטל על מנחם בגין, יו”ר סיעת חירות, להרכיב ממשלה. המפד”ל – מפלגה דתית לאומית, ואגודת ישראל – הסיעה החרדית הוותיקה, היו חלק מממשלה זו.

נתקדם על ציר הזמן עד תחילת שנת 1990. בתקופה זו, שנתיים מאז הוקמה ממשלת האחדות של מפלגות המערך (לשעבר מפא”י, כיום העבודה) והליכוד, רקח שמעון פרס, בשיתוף חברי סיעת ש”ס, מהלך פוליטי שלימים זכה לכינוי “התרגיל המסריח”. מטרתו הייתה להפיל את ממשלת האחדות ולהקים ממשלת שמאל-חרדים צרה בראשותו. ממשלת האחדות נפלה, והנשיא הטיל על שמעון פרס להרכיב ממשלה חדשה. כעת היו העיניים נשואות אל הסיעות החרדיות, ש”ס – שנכנסה לכנסת בשנת 1982, ודגל התורה – שבאותה עת הוותק שלה בכנסת עמד על שנתיים בלבד. הקמת הממשלה הייתה תלויה בהסכמת רבניהן, הרב שך והרב עובדיה יוסף.

במרץ 1990, בשיאו של המשבר, התכנסה הוועידה הראשונה של דגל התורה. הכנס התקיים בהיכל הספורט “יד אליהו” בתל אביב. כלי תקשורת רבים הגיעו לסקר את הוועידה, הכול ציפו למוצא פיו של הרב שך.

לפני הכנס התקיימה פגישה בין יצחק רבין, אז מספר שתיים במפלגתו של פרס, לרב שך. אולם לא היה ברור אם נטייתו של הרב היא לתמוך בהקמת הממשלה הצרה או להתנגד לרעיון.

נאומו של הרב שך בכנס לא הותיר מקום לשאלות. “אם יש קיבוצים שלא יודעים מה זה יום כיפור, לא יודעים מה זה שבת ולא יודעים מה זה מקווה, מגדלים שפנים וחזירים – יש להם קשר עם האבא שלהם?… מערך?! מערך זה דבר קדוש? הם ניתקו את עצמם מכל העבר שלנו ומבקשים תורה חדשה. אם אין שבת ואין יום כיפור – אז במה הוא יהודי?”

תוכניתו של פרס נגנזה מייד, הרב עובדיה יוסף, מנהיגה הרוחני של ש”ס, לא רצה לפעול בניגוד לדעתו המפורשת של הרב שך, והורה לנציגיו לסגת מהמהלך. הכנסת התפזרה ונקבע מועד לבחירות.

הנאום החריף של הרב שך עורר פולמוס סוער בחברה הישראלית. חברי הקיבוצים התקשו להכיל את ההאשמות, הם תפסו עצמם אידיאליסטיים, בוני הארץ שמוכנים להקריב את חייהם ואת חיי ילדיהם בצבא, בעוד תלמידי הרב שך לומדים בישיבה, ונעלבו מהאמירה שלפיה בתפיסה החרדית הם נחשבים ללא יהודים. גל אנטי-חרדי שטף את הארץ ותורגם לכוח פוליטי. במערכת הבחירות שנערכה ב-1993 הגיעה מפלגת “צומת”, מפלגה ימנית-חילונית בראשותו של רפאל איתן (רפול) הרמטכ”ל ה-11, לשיא כוחה: 8 מנדטים.

הנאום המפורסם חתם את הדיון בשאלה שהתעוררה בשנת 1977, עת הצטרפה אגודת ישראל לממשלת ימין בראשות בגין: האם הצטרפות החרדים לממשלה הייתה מטעמים פוליטיים או שמדובר בשותפות על בסיס מצע אידיאולוגי משותף?

המילים הבוטות של הרב שך קיבעו את העמדה: החרדים והימין המסורתי הם שותפים אידיאולוגיים.

בשיחות פרטיות חיזק הרב שך את השקפתו ותלה אותה במורשת הידועה מגירוש ספרד. המון העם סירב להתנצר, ואילו האליטה היהודית לא הייתה נכונה למסור את נפשה בעד אמונתה. בעיניו של הרב שך הליכוד סימל את “עמך ישראל”, בעלי האמונה הפשוטה, בעוד השמאל הוא שכבת ההשכלה האליטיסטית שחיבורה ליהדות רופף ולא יעמוד במבחן הזמן. עם זאת, מבחינה מדינית, עמדותיו של הרב שך היו מתונות. הוא תמך בהסכמי השלום והתנגד להתגרות באומות העולם ולסיפוח שטחים.

השותפות של השמאל והחרדים אומנם נגנזה – אך לא לאורך זמן.

 

ישראל מחכה לרבין

לאחר בחירות 1993, בניסיון להחזיר את השלטון לידי סיעת העבודה, פנה יצחק רבין למפלגות החרדיות וביקש את תמיכתן. החרדים האשכנזים – שבאותה מערכת בחירות התאחדו למפלגה אחת – נצמדו לעמדתו של הרב שך והתנגדו. במפלגת ש”ס, לעומת זאת, מצא רבין אוזן קשבת. בניגוד לעמדה שהציג הרב עובדיה יוסף אך כמה חודשים קודם לכן, יישור קו עם דעתו של הרב שך, נתן הרב יוסף את ברכת הדרך למהלך השותפות. היכרותו האישית של הרב עם רבין ומצבה של רשת החינוך העצמאית של ש”ס היו כנראה מניעיו.

ממשלת העבודה-מרצ-ש”ס יצאה לדרך.

בעיניו של הרב שך החלטה זו נתפסה כבגידה ערכית. “יתד נאמן”, ביטאון סיעת דגל התורה, שפע מאמרי ביקורת על המהלך. התנגדותו של הרב שך לממשלה בוטאה גם בהתנגדות נציגיו להסכמי אוסלו, חרף עמדתו הידועה התומכת ב”שטחים תמורת שלום”. עמדה זו עודכנה, ולפיה רק ממשלה שיש בה “סייעתא דשמייא” תוכל להביא הסכם שלום טוב ובר קיימא, ואילו ממשלה שבה חברות מפלגות מרצ והעבודה תמיט אסון.

עמדתו של הרב שך התקבלה בברכה בקרב קהילות חרדיות בעלות אוריינטציה ימנית-מדינית, ושלהבה את הרוחות הסוערות ממילא ברחוב החרדי. האווירה הלאומנית פשטה במהירות, וחרדים רבים הצטרפו למאבק נגד הסכמי השלום המתגבשים ומחו על כך בהפגנות ברחבי הארץ. מעמדם של פעילי הימין הקיצוני ברוך מרזל, שהיה קשור בקשרים הדוקים לחברה החרדית, ואיתמר בן גביר, שהכיר את השפה החרדית, החל להתקבע בקרב צעירי המגזר.

במקביל לתהליכים אלו, מפלגת ש”ס המשיכה להיות חברה בקואליציה.

ב-4.11.1995 נרצח ראש הממשלה יצחק רבין. הרצח לא סייע בעצירת הגל הימני-לאומני ששטף את הרחוב החרדי. להפך. חרדים רבים חשבו – ועדיין חושבים – שרצח רבין היה חלק מקונספירציה שנועדה למנוע ניצחון סוחף לימין בבחירות הקרובות. ספרו של העיתונאי ברי חמיש, “מי רצח את יצחק רבין”, העוסק בתאוריה זו היה להיט במגזר.

 

נתניהו זה טוב ליהודים

במערכת הבחירות ב-96′ הציבור החרדי נדרש להכריע בסוגייה חדשה: הצבעה ישירה לראשות הממשלה. בשונה ממערכות בחירות קודמות, הפעם היה על האזרחים להצביע בשני פתקים: פתק למפלגה ופתק לראשות הממשלה.

המועמדים לראשות הממשלה היו שמעון פרס, מחליפו של רבין, ובנימין נתניהו, כוכב עולה בשמי הפוליטיקה הישראלית.

הציבור החרדי תהה: האם ההלכה מתירה להצביע באופן ישיר לאדם שאינו שומר תורה ומצוות? מי מבין המועמדים ראוי לתמיכה החרדית? האם כדאי להימנע בכלל מהצבעה ישירה?

התשובה (החלקית) לשאלה הראשונה התקבלה שלוש שנים קודם לכן, בבחירות המוניציפליות לראשות עיריית ירושלים. אז התמודד ראש העיר המיתולוגי של ירושלים, טדי קולק, מול מועמד צעיר, חבר הכנסת אהוד אולמרט. אולמרט ידע כי הדרך לניצחון עוברת דרך שותפות עם החרדים. הרב אלישיב, דמות רבנית בכירה בירושלים, פסק שעל החרדים הירושלמים להצביע לאהוד אולמרט, נציג מפלגת הליכוד, לראשות העיר, נוסף על פתק ההצבעה לסיעה החרדית.

אולם לא היה ברור אם פסיקה זו תקפה גם בבחירות הארציות.

באותה עת הרב שך נעשה פחות דומיננטי בציבורית והסתגר בביתו, ואילו הרב עובדיה יוסף היה חצוי בדעתו. הקמפיין השולט ברחוב החרדי קרא להעדיף “פתק לבן”. מובילי הקמפיין הזכירו את חטאיו של נתניהו, שאחת מנשותיו הייתה גיורת רפורמית.

נתניהו, מצידו, לא חסך כל מאמץ בניסיון להטות את דעת הקהל החרדית לטובתו. בנאום שנשא בוועידת אגודת ישראל ב”כינר” סיפר נתניהו על התרגשותו הגדולה משירת “אדון עולם” של בנו הקטן יאיר, וזכה למחיאות כפיים סוערות. נוסף על כך, הגיע נתניהו לביתו של הרב קנייבסקי בבני ברק, כדי להתברך מפיו ולזכות בתמיכת הרחוב החרדי במועמדותו לראשות הממשלה.

המאמצים הועילו. הרבנים החרדים אכן תמכו בנתניהו. אקורד הסיום הזכור ביותר של אותה מערכת בחירות היה הקמפיין שהפיקה תנועת חב”ד: “נתניהו זה טוב ליהודים”.

ניצחונו של נתניהו, על חודו של קול, נזקף לזכות החרדים.

פרס התמרמר על כך. “אני עזרתי להם מול בן גוריון בפטורים של בני הישיבות מהצבא. מה לא עשיתי עבורם ומה קיבלתי בתמורה? כלום. לא בשנת 1990 ולא עכשיו ב-1996”. בפרפרזה על הפסוק “שלח לחמך על פני המים כי ברוב הימים תמצאנו”, אמר פרס: “שלחתי להם (לחרדים) מאפיות שלמות ולא קיבלתי מהם דבר”.

 

רק לא ש”ס

מערכת הבחירות בשנת 99′ התאפיינה בהתמקדות בחרדים. אהוד ברק, שהתמודד מול בנימין נתניהו על ראשות הממשלה, חזר ואמר: כסף לסטודנטים במקום כסף לישיבות. הוא הבטיח לטפל בסוגיית גיוס בחורי ישיבה והוסיף עוד שלל הבטחות בנושאי דת ומדינה.

הבחירות הסתיימו בניצחון סוחף של אהוד ברק. בבחירות למושבי הכנסת, לעומת זאת, מפלגת ש”ס הגיעה להישג היסטורי: 17 מנדטים.

המתח בין שני ההישגים הללו הובע בנאום הניצחון של ברק, שנקטע שוב ושוב בקריאות קצובות: “רק לא ש”ס!”

לא עברו אלא כמה שבועות והחרדים, הספרדים והאשכנזים, עשו דרכם אל הממשלה. החרם על ממשלת העבודה-מרצ הוסר.

הברית החדשה לא האריכה ימים. עד מהרה פרשה סיעת יהדות התורה מהממשלה, וסיעת ש”ס עשתה זאת אחריה.

בבחירות 2001 התמודד אריאל שרון מול אהוד ברק, ניצח והחזיר את ש”ס לממשלה. אולם בשל משבר פוליטי פיטר שרון את שרי ש”ס.

שנתיים לאחר מכן, שוב בחירות. שרון ניצח ובחר להקים ממשלה עם טומי לפיד, אביו המנוח של יאיר לפיד, שמפלגתו חרטה על דגלה מאבק באפליה לכאורה לטובת החרדים. המפלגות החרדיות עברו לספסלי האופוזיציה. שרון מינה את נתניהו לתפקיד שר האוצר, וזה, משוחרר מהברית עם החרדים, הוביל מדיניות ניו-ליברלית. בין השאר, הורה נתניהו על קיצוץ חד בקצבאות הילדים ובשירותים הממשלתיים לחרדים. בנאומים ובמסיבות עיתונאים השתלח נתניהו במשפחות ברוכות ילדים וקרא לצמצום הילודה.

החברות האמיצה בין הימין לחרדים התפוררה.

המהלכים הפוליטיים הבאים היו מעניינים במיוחד: הימין האידיאולוגי פרש מממשלת שרון בשל תוכנית ההתנתקות. שרון בחר להוציא את לפיד מהממשלה, להכניס את החרדים ולאשר את התקציב ואת תוכנית ההתנתקות.

החלטת יהדות התורה להביע תמיכה שקטה בהתנתקות עוררה זעם בקרב ציבור המתנחלים. החרדים, מצידם, הזכירו למתנחלים את תמיכתם בהקמת ממשלה ללא חרדים.

בבחירות 06′ נראה כי לא נותר דבר משותפות הגורל של הימין המדיני והחרדים. ש”ס הצטרפה לממשלה ויהדות התורה תמכה בה מבחוץ.

 

היידה ביבי!

המהלכים הפוליטיים בשנת 2009 הפכו את הקערה על פיה. כמו עוף החול, הקשר של החרדים והימין שב לתחייה. החשדות הפליליים נגד ראש הממשלה אוהד אולמרט אילצו אותו לפרוש מתפקידו. ציפי לבני, מחליפתו בראשות סיעת “קדימה”, גילתה שבזמן שהייתה עסוקה בפריימריז הפנימיים, נתניהו, בתמיכת ש”ס ויהדות התורה, רקם מהלך לפיזור הכנסת.

בסבב בחירות זה נתניהו הישן-חדש הרעיף הבטחות על ראשי המפלגות החרדיות: במקום קיצוץ בקצבאות, תוספת לקצבאות. במקום הפחתת תקציב הישיבות, הגדלה משמעותית שלו. האידיאולוגיה הכלכלית נשכחה, המציאות הפוליטית הכתיבה את הצעדים הכלכליים של הממשלה. החרדים שבו לחיקו של נתניהו.

הממשלה שהוקמה החזיקה מעמד 4 שנים.

ההשלכות לכך ניכרו בתוצאות הבחירות הבאות. מפלגתו החדשה של יאיר לפיד, שהוקמה על רקע גל המחאה החברתית, הגיעה להישג חסר תקדים: 19 מנדטים.

נתניהו בחר להעדיף את מפלגתו של לפיד על החרדים, ואלה שבו לספסלי האופוזיציה.

הזעם החרדי על נתניהו והימין הגיע לשיאו. יו”ר ש”ס אריה דרעי הצהיר שבסבב הבא תמיכתם של החרדים תהיה נתונה ליו”ר העבודה, יצחק הרצוג.

שנה וחצי לאחר מכן פיטר נתניהו את לפיד והשיב את החרדים לזרועות הליכוד.

 

אויבים משותפים – מערכת המשפט, השמאל והערבים

בעוד בכנסת המפלגות החרדיות נעות בין ימין ושמאל, הרחוב החרדי גילה נטייה ברורה לימין המדיני. משפטיו של בנימין נתניהו קיבעו לו ולחרדים אויב משותף: מערכת המשפט, הנשלטת, כך לתפיסתם, בידי האליטה השמאלנית ופוגעת בערכי היהדות.

ממשלת השינוי שהוקמה ב-2021 שלחה את מפלגות הימין המוצהרות ואת המפלגות החרדיות לספסלי האופוזיציה. החלטות ממשלה זו, מס על כלים חד-פעמיים ועל שתייה ממותקת, פורשו כניסיון בוטה לפגוע בכיס החרדי. השותפות עם מפלגה ערבית חיזקה את הרוח הלאומנית, שנשבה ביתר שאת לאחר פטירתם של המנהיגים המתונים יחסית, הרב אלישיב והרב עובדיה יוסף.

הפיגועים הקשים בבני ברק ובאלעד הובילו חרדים רבים לחשוב שרק כוח יפתור את הסכסוך היהודי-ערבי. נציג תפיסה זו, איתמר בן גביר, זכה לתמיכה קולנית כשהגיע לזירות הפיגועים. קריאות “מוות לערבים”, שהתחלפו ב”מוות למחבלים” מאימת התדמית הציבורית, מילאו את הרחוב החרדי שנצבע בצבעים ימניים חזקים. אמירותיו של יו”ר דגל התורה, משה גפני, שהחרדים ישקלו שותפות עם בני גנץ זכו לביקורת פנים-חרדית. כאשר הבין גפני שמצביעיו עלולים להעדיף את מפלגתו של בן גביר, הוא מיהר ליישר קו עם קהל הבוחרים והצהיר שפניו לשותפות עם נתניהו, ואיתו בלבד.

החשש מפני זליגת מצביעים חרדיים למפלגת הציונות הדתית ליווה את מערכת הבחירות האחרונה, בעיקר בקרב חברי סיעת ש”ס, שמצביעיה נוטים יותר לימין המדיני. תוצאות הבחירות הוכיחו שהמפלגות החרדיות שמרו על כוחן. סביר להניח בזכות הביטחון שהעניקו למצביעיהן, בהבטחה שתמיכה בהן פירושה תמיכה בגוש הימין.

האם הברית המתחדשת בין הימין לחרדים תעמוד במבחן הזמן, או כפי שהוכיחה ההיסטוריה הפוליטית, מהלכים אלו ואחרים עלולים לפרק אותה לטובת בריתות אחרות?

ימים יגידו.

ענייני השעה / אקטואליה
16/11/2022

מאמרים נוספים

יוצאים בפרדס


הנה באה הרכבת


לבחור או לברוח - חלק שני


עידן הברזל


כוחו של נרטיב


חזית, עורף, חזית


דילוג לתוכן