מחשבות משולחן הכתיבה – חלק רביעי

לא מן ההפקר

לֹא זָכִיתִי בָאוֹר מִן-הַהֶפְקֵר,

אַף לֹא-בָא לִי בִירֻשָּׁה מֵאָבִי,

כִּי מִסַּלְעִי וְצוּרִי נִקַּרְתִּיו

וַחֲצַבְתִּיו מִלְּבָבִי.

 

נִיצוֹץ אֶחָד בְּצוּר לִבִּי מִסְתַּתֵּר,

נִיצוֹץ קָטָן – אַךְ כֻּלּוֹ שֶׁלִּי הוּא,

לֹא שְׁאִלְתִּיו מֵאִישׁ, לֹא גְנַבְתִּיו –

כִּי מִמֶּנִּי וּבִי הוּא.

 

וְתַחַת פַּטִּישׁ צָרוֹתַי הַגְּדוֹלוֹת

כִּי יִתְפּוֹצֵץ לְבָבִי, צוּר-עֻזִּי,

זֶה הַנִּיצוֹץ עָף, נִתָּז אֶל-עֵינִי,

וּמֵעֵינִי – לַחֲרוּזִי.

 

וּמֵחֲרוּזִי יִתְמַלֵּט לִלְבַבְכֶם,

וּבְאוּר אֶשְׁכֶם הִצַּתִּיו, יִתְעַלֵּם,

וְאָנֹכִי בְּחֶלְבִּי וּבְדָמִי

אֶת-הַבְּעֵרָה אֲשַׁלֵּם.

חיים נחמן ביאליק, תרס”ב

 

את השיר הזה נהוג לנתח באספקט ספציפי של ייסורי האומן. המשורר מתאר כיצד המילים נחצבות בליבו מבלי שתהא לו שליטה על כך, כיצד החרוזים פורצים ממנו, נמלטים ללבבות הקוראים, והמחיר שהוא, המשורר, משלם על כך.

הקריאה שלי שונה במקצת. אני קוראת טקסט של יוצר יוצא, וידוי של מי שגדל בחברה חרדית, סגורה ושמרנית, כשניצוץ חי ויוצר מפעם בליבו. יצר יצירה בוער, רצון מובהק כל כך, חד, חזק כל כך, בלתי ניתן לכיבוש.

פטיש צרותיו של ביאליק כבחור ישיבה שהתפקר – ודאי לפני כמאה ועשרים שנים, פוצץ אותו, מן הסתם. התיאור הציורי-מוחשי מעורר אצלי הזדהות עד דמעות: יתפוצץ לבבי, צור-עוזי (ומה עז לנו יותר מהלב, הלב שתבע מאיתנו ללכת בעקבות צוויו, על אף הררי הקושי וענני חוסר הוודאות) זה הניצוץ עף, ניתז אל-עיניי, ומעיניי לחרוזיי.

בסוף השיר מגיעה שורת התשלום, מחיר היציאה. בחלבי ובדמי (הרפרנס לעבודת הקורבנות מנופף בדגל עצוב ומדמם) את הבערה אשלם. המחיר על סיפוק צורך הביטוי, על להיות אתה-עצמך, כפי שאנו היוצאים יודעים היטב, גבוה.

 

מה יפה ירושתנו

ביאליק לא המציא את הז’אנר. פריחת הספרות העברית מאופיינת בטקסטים כאלו: שילוב ביטויים מן המקורות, רפרור לפסוקים ולאגדות חז”ל, להטוטי לשון שנשענים על הז’רגון היהודי-מסורתי-חרדי ומציעים להם פירושים חדשים ומרעננים. הטכניקה הזאת, העושר הלשוני הזה, מובע באופן גלוי ובסאבטקסט.

הנאת הקריאה של טקסטים מסוג כזה היא עניין להרהור בו, והיא ודאי משתנה ואינדיבידואלית. לא רק בין עיניים קוראות אלו לעיניים קוראות אחרות, אלא גם בהקשר של תקופה בחיים. ככותבים, כתיבה שנתמכת בידיעת ספרות המקרא והתפילה, ובהיכרות עם ביטויים ששייכים לקהילה שממנה הגענו, מאפשרת לנו תרפיה כפולה; שימוש באוצרות לשון מובנים לנו ושיבה אליהם ממקום חוקר, הענקת פרשנות מרחיבה. לעיתים הגלישה תהיה לאירוניה, לעיתים להתרפקות נוסטלגית, לעיתים לזיקוק רעיון למשפט קצר וממצה.

“גדליה,” אני אומר, “היום יום שישי, וכבר ירד הערב. איפה אפשר למצוא כאן רקיק יהודי, כוס תה יהודית, ובתוך כוס התה קצת מן האלוהים הזה שיצא בדימוס?…” (מתוך היצירה “גדליה” מאת איסאק באבל)

 

ושמחתים בבית תפילתי

בין סופרינו שזכו לתהילת עולם מצינו כמה וכמה שסגנון יצירתם הוא “ספרות יפה” בעלת מאפיינים יהודיים מובהקים. בחודש דצמבר בשנת 1966 הוכרז עגנון כחתן פרס נובל לספרות. הפרס ניתן לו, כפי שנכתב בהחלטת ועדת הפרס, “עבור יצירתו הספרותית האופיינית, השזורה מוטיבים מחיי העם היהודי.”

הפרס הוכיח, לא לראשונה ולא לאחרונה, כי היצירה היהודית מרתקת לא רק את בני דת משה, אלא גם רבים מאומות העולם. הוכחה נוספת: אורך החיים והפופולריות הרבה של היצירה “טוביה החולב/כנר על הגג”.

עלילות טוביה, אשתו ושבע בנותיהם החלו להתפרסם בשנת 1894. המחזה הראשון שהתבסס על סיפורים אלו הועלה בתיאטרון קרנגי בניו-יורק בשנת 1957, ומשנת 1964 – מאז הבכורה בברודווי – המחזה הועלה מאות פעמים בעשרות במות ברחבי העולם. הסיפור, שמשקף את חיי היהודים הפשוטים ברוסיה בסוף המאה ה-19, עובד גם לסרט מחזמר הוליוודי. מומלץ לצפייה, לפחות בגלל השירים והריקודים.

הייחודיות של שלום עליכם, מתבטאת, בין היתר, בעיצוב הדמויות שלו. דמותו של טוביה עוצבה בעזרת אינספור ביטויים מהמקורות, רפרנסים וסילופים מכוונים.

“ברוך המבדיל בין קודש למחול.”

“אני יודע, אני יודע. אנחנו העם הנבחר, אבל מדי פעם בפעם, אתה לא יכול לבחור מישהו אחר?”

פרצ’יק: “הכסף זאת המחלה הגדולה ביותר של האנושות!”

טוביה: “הלוואי שאלוהים היה מדביק אותי במחלה הזאת! ושלעולם לא אחלים ממנה!”

מתן חרמוני, הסופר וחוקר הספרות, כתב על שלום עליכם: “אי אפשר לדבר על מלאכת הסיפור של שלום עליכם בלי להבין כי אימץ לחלוטין את נקודת התצפית של דמויותיו מתוך קרבה והזדהות. מתוקף כך נעלם השיפוט כלפי דמויותיו ונוצרה הזדהות עמוקה… הדמויות הן שבאות ומספרות לפניו, מעצבות במילותיהן את הפרוטוקול הנפשי שלהן. לא הוא.”

עיצוב דמויות, הטמעת סגנון כתיבה, התרפקות על העבר ויצירת משמעות חדשה – אלו רק חלק מהכלים שמצויים אצלנו, בתיבת האוצר של התרבות שאליה נולדנו.

 

המלצות קריאה

מוטל בן פייסי החזן – שלום עליכם

בינותיים – אורי ניסן גנסין

שברירים – דבורה בארון

רעם היופי – מיכה יוסף ברדיצ’בסקי

קוצו של יו”ד – יהודה ליב גורדון

 

?>
דילוג לתוכן