תגידו, חשתם את החגיגיות המרחפת באוויר? התרגשות, שמחה, התחדשות – כל התחושות הנלוות לימי ראשית השנה? לא? יכול להיות שפספסתם שהיום הוא היום השני של ראש השנה?
אל נא תקלו ראש. הרבי הרש”ב, האדמו”ר החמישי בשושלת אדמו”רי חב”ד, שקבע כי י”ט-כ בכסלו הם למעשה ראש השנה, ביאר את מעלת החג במילים אלו: “כשם שבראש השנה ניתנת החיות לכל השנה, כך בי”ט בכסלו נפתחים במרום אוצרות השפע והברכה של פנימיות התורה, וכל אחד ואחד מישראל יכול לשאוב כוחות חדשים ללימוד החסידות ולהליכה בדרכיה”.
שמעתם? כל אחד ואחד!
היומרה החביבה הזאת התבטאה גם בדבריו של בעל הנס עצמו, האדמו”ר הזקן, מייסד חסידות חב”ד. לאחר שחרורו של הרבי מהכלא ביקשו החסידים להעלות על הכתב את סיפור המעשה ולהתקין את “מגילת י”ט כסלו”. הרבי אסר עליהם לעשות זאת ואמר, “זה היום יוקבע למועד תמידי בישראל, אשר בו יתגדל ויתקדש שמי רבה ויתעוררו אלפי לבבות בישראל בתשובה ועבודה שבלב, כי סיפור המעשה חקוק בלב ישראל דלעילא וכתובה בלב ישראל דלתתא”. את הסיבה האמיתית לסירובו של הרבי לכתיבת קורותיו לעולם לא אדע, אני מניחה שהיא נעוצה במזגו החרדתי משהו, ונבעה מחשש התגרות במלכות.
אינכם סגורים על “סיפור המעשה”? הצטבר מעט אבק על האותיות החקוקות בליבכם? בסדר גמור – הבה ניישר קו.
עלילת המאסר והשחרור – סליחה, הגאולה – בדומה לסיפור מגילת אסתר, מרתקת ורוויה בניסים נפלאות, הלשנות ונוכרי בעמדת מפתח, כאידיוט שימושי.
גילוי נאות הכרחי: נקודת המבט שלי מוטה, מן הסתם. נולדתי למשפחה חב”דית – אבא שגילה את האור בגיל צעיר והפך חסיד שרוף ומקורב, ואימא בת למשפחה חב”דית שורשית. אהבתי להיות חב”דניקית, ולגמרי ראיתי עצמי חיילת בצבא השלוחים – עד הנגיסה בפרי עץ הדעת (הכינוי שהדביק אחי לתהליך היציאה שלי. אהבתי) וההתפכחות.
ובכן, תנועת החסידות הוקמה באמצע המאה ה-17 והתפשטה בעיקר במזרח אירופה. בשלהי המאה ה-18 התעוררה תגובת נגד לחסידות – התנועה הליטאית, בראשות הגאון מווילנה. עם הזמן התפצלה החסידות ל”חצרות”, כל חצר העמידה בראשה אדמו”ר והושתתה על תורה רוחנית משלה – וזאת על רקע ההתנגדות ההולכת וגוברת מצד החבר’ה מליטא. באופן מפתיע, ההתנגדות הליטאית העזה ביותר הופנתה אל חסידות חב”ד, חסידות שצמחה בליטא עצמה. כינויו של מייסד החסידות היה “הליטווקאס”.
המתח הגיע לשיא ביום שבו נעצר מנהיג החסידות, ר’ שניאור זלמן, באשמת ריגול לטובת טורקיה. לריענון, בתקופה זו האימפריה העות’מנית נלחמה בשלטון הצארי, וריגול לטובתה נחשב מרידה במלכות ופשע שעונשו מוות. הרב נלקח אחר כבוד ב”מרכבה שחורה” – אמצעי הובלה מובחן למורדים, היישר לחדר החקירות. שם התברר כי נשמות טובות מקרב עמנו דיווחו שהרב מטיף נגד שלטון הצאר ואוסף כסף למען ביסוס שלטון הטורקים. האמת היא שהכסף שנאסף ונשלח נועד למשפחות החב”דיות שהתגוררו בארץ ישראל, שהייתה אז תחת שלטון הטורקים, וסבלו מעוני מחפיר. מבחינת השלטון, ההוכחות שסופקו היו חד-משמעיות: החסידות, שבאותה תקופה פרחה והתפשטה ברחבי מזרח אירופה, היא למעשה ארגון מרי שיש להכריתו ויפה שעה אחת קודם.
אין מדובר במיתולוגיה חסידית, מכתבי ההלשנה המקוריים נמצאו בארכיון השלטון הצארי. אחד החתומים עליהם הוא רבה של העיר פינסק, הרב אביגדור בן-חיים.
לגבי אמיתות המשך הסיפור – שפטו נא בעצמכם. בחול המועד סוכות הגיעו חיילי הצאר לחצרו של הרבי ודרשו ממנו להתלוות אליהם. הרבי ביקש להמתין עד צאת החג, ונענה. את הזמן ניצל הרב להתייעצות עם החסיד השנון, ר’ שמואל מונקעס. החסיד אמר, “אם אתם ‘רבי’, הרי שלא יאונה לכם דבר. אם אינכם ‘רבי’ ראוי שתיאסרו ותיענשו בגין התחזות.”
מעודד מהדברים, יצא הרבי למסע. מפאת חומרת האישום, מלווה הרב למעצר היה דמות בכירה, השר האחראי בכבודו ובעצמו. העגלה השחורה היטלטלה בדרכים, הזמן חלף ויום שישי הגיע. הרב ביקש לעצור את השיירה ולשבות. הבקשה סורבה. כעבור זמן לא רב – נשבר אופן העגלה. התקלה תוקנה, אך כעבור רגע אחד הסוסים קרס תחתיו – מת. השר התמלא יראת כבוד וציווה לעשות כרצונו של הרב. הניסים המשיכו גם בתקופת המאסר עצמה, במבצר פטרופבלובסקיה שבפטרבורג, עד לנס הגדול – השחרור. הרבי וחסידיו הצליחו להוכיח שהכספים שנשלחו ייועדו למשפחות עניות וכי אין כל שחר באשמה שהטילו הליטאים, לפיה רעיונות חסידות חב”ד חותרים תחת השלטון הצארי וממרידים נגדו.
לאחר 53 ימים – בדיוק כמספר הפרקים בספר “התניא”, ספר היסוד של חסידות חב”ד (אנחנו משוגעים על סימבוליקה) האישום בוטל והרב שוחרר. יד החסידים על העליונה! אממה, במקום להישלח לביתו של חסיד חב”ד שהתגורר בפטרבורג, הובל הרבי בטעות לביתו של “מתנגד” חריף במיוחד, שכנו של אותו חסיד. לימים אמר הרב כי השעות שבילה בביתו של אותו מתנגד היו קשות יותר מכל תקופת המאסר.
לפי המסורת החסידית, בזמן שבעולם הגשמי התמסרו הרבי וחסידיו לביטול ההאשמות הקשות, התחולל בשמיים מאבק איתנים. את הצד הליטאי יצגו מלאכים קפוצי תחת, שטענו שעל הרב להיענש בגין חשיפת סודות פנימיות התורה והפיכתם לזמינים לכול, בעוד הצד החסידי טען שהעת בשלה לכך, וכי על התורה להתגלות לבני האדם בשלל גווניה ויפעתה. חב”ד, במהותה, היא גישה רעיונית שמתכתבת עם תורת הקבלה. ראשי התיבות של החסידות, חכמה בינה ודעת, מדגימים את התבססותה על הבנה פנימית ועמוקה של הדת וקיום המצוות באופן שכלתני, ולא כמצוות אנשים מלומדה או מתוך רגשנות נטו. נוסף על כך, בחסידות מושם דגש רב על “עבודה שבלב”, על היכרות עם כוחות הנפש ורתימתם לביסוס האמונה המושכלת. המטרה העליונה היא לכונן שליטה מלאה של השכל על הפעולות, הדיבורים והרהורים. המתנגדים למעלה טענו שמדובר בהיפוך היוצרות, שינוי מעשה בראשית. הפצת תורת החסידות תוביל את המאמינים להיות אנשי-על, יהודים שלמים וטובים ללא רבב. ואז – מה יהא על עולם המעשה הקטן והקטנוני, שכר ועונש וכל הג’אז הזה?
סוגיה סבוכה. דיני נפשות של ממש.
בסופו של דבר, הקדוש ברוך הוא, הפוסק העליון, הכריע לטובת המשך קיומה של החסידות, הפך את ליבו של השר וכתב האישום המוצק נגנז. רק שאת לבב הליטאים הוא לא טרח להפוך והיריבות בין המחנות נמשכה, במידה מסוימת, עד ימינו.
מה באמת עומד מאחורי המתח הזה?
האם מדובר בחילוקי דעות על רקע אידיאולוגי, או משהו עמוק יותר? פחד קמאי, או אולי – קנאה?
תנועת המוסר, שקמה באמצע המאה ה-19, יכולה להיתפס כביטוי לצורך הליטאי ליצור תורת חב”ד משלו. עניינה של תנועת המוסר הוא עבודת המידות, בדיוק מה שמטיף לו ספר התניא.
כאמור, אני לא באמת יודעת מה הליטאים חושבים על חב”ד, וכיצד הם מסבירים את רגשות התיעוב שלהם כלפי התנועה. התגובות החרדיות המפוחדות לכל מה שמדיף ריח של חדשנות וחשיבה רעננה יכולות להסביר, ממרחק הזמן והפרספקטיבה, מדוע חששו ראשי הקהילות היהודיות מהתנועה החדשה והסוחפת, אך במקרה של חב”ד שהגבול נחצה ועוד איך. ראבאק, כמעט רצחתם לנו מנהיג.
אז תגידו לי, ליטאים יקרים, מה באמת מפריע לכם בחב”ד?
חבריי היוצאים לא סיפקו לי הסבר מתקבל על הדעת – לפחות עד כה. כולם יודעים לספר על היחס השלילי המובע לחב”ד – החל מזלזול מופגן ועד חרמות. אחד היוצאים סיפר על שיחת ה”יציאה מארון הקודש” שהייתה לו עם אביו. כשהוא סיים להתוודות שכבר אינו מנהל אורח חיים דתי ואף אינו מאמין, אמר האב, “לפחות לא נעשית חב”דניק.”
וואלה – עד כדי כך?
