גילי נאלצה להתפשר על הערכים של בנה, שסופג מאביו אמירות דתיות קיצוניות; הרב ישראל פרנקל לא היה בקשר עם ילדיו במשך שנים, ואין לו יד בחינוכם; ושמואל מגיע לאסוף את ילדיו בלבוש חרדי, כי בחיידר אמרו לו שהוא מבייש אותם: הורים יוצאים חושפים את אתגרי החינוך, המורכבות בקשר עם הילדים והמחירים שהם נאלצים לשלם על בחירותיהם.
“הסברתי לו שכולנו בני אדם…”
גילי (30) התחתנה עם גבר שהכירה בגיל 17. שניהם הגיעו מבתים חרדיים, אך התחתנו כחילונים כמה שנים לאחר שהכירו, ואף הביאו ילד לעולם. לפני כשנה וחצי הפרידו גילי ובעלה כוחות, לאחר שהוא חזר להיות חרדי. השינוי יצר קונפליקטים רבים, שגילי נאלצת להתמודד איתם יום יום, בעיקר בכל הקשור לחינוך הילד. “כל אחד מאיתנו רוצה לחנך בסגנון שונה”, מספרת גילי. “זה מתחיל בשאלה לאיזה גן נשלח את הילד: אני רוצה חינוך חילוני והוא רוצה חינוך דתי, ועד לנושא האוכל של הילד: למשל, אכלנו המבורגר והילד רצה לקנח בגלידה. זה מבלבל אותו מאוד שאחד ההורים מחנך אותו שאסור לאכול חלב אחרי בשר ולהורה השני לא אכפת בכלל. זה מתבטא גם בלבוש: הגרוש רוצה שהילד יחבוש כיפה, ואני לא. כשהילד אצלי הוא נראה כחילוני ועושה מה שהוא רוצה: אני לא אומרת לו ליטול ידיים או לברך על האוכל, וכשהוא הולך לאבא שלו, האבא מנסה להחדיר לו בכל הכוח את ענייני הדת. כל זה יוצר אצלו בלבול עצום.”
לא רק הבלבול של הילד מטריד את גילי, גם הידיעה על הערכים שהוא סופג מאביו קשה לה. “מדי פעם אנחנו אוכלים במקדונלד’ס. יום אחד הילד סיפר על כך לאביו, בתמימות ובהתלהבות ילדותית”, נזכרת גילי. “ואבא שלו אמר: ‘איך אתם אוכלים שם, זה אוכל של גויים׳. בפעם הבאה שהלכנו לשם הילד שאל אותי אם כל האנשים שאוכלים במקדונלד’ס הם גויים. הסברתי לו שאין דבר כזה גויים, כולנו בני אדם, וכל אחד מחליט איפה הוא רוצה לאכול. בשורה התחתונה, לתחושתי, המלחמה היא על הערכים של הילד”.
גילי ממשיכה בתיאור מורכבות הסיטואציה. היא, מצידה, לא מעוניינת לגרור את הילד למלחמת הערכים שהתפתחה בין הוריו, ומשתדלת שלא לתקוף את הדעות שהוא שומע מאביו. “נסענו בליל שבת אחד במכונית, והילד אמר לי שאסור לנסוע בשבת. הייתי צריכה להסביר לו שזה בסדר לנסוע בשבת, שאבא שלו לא נוסע בשבת ואנחנו מכבדים את זה, אבל כל אחד והבחירות שלו. אני מתאמצת ללמד אותו כלים לחשיבה ביקורתית, כדי שתהיה לו אפשרות לבחור את הדרך שלו כשיגדל. יש לי חשש שהוא יבחר ללכת בדרכו של אביו, אבל אי אפשר לדעת. אני מקווה שהוא ידע להחליט מה מתאים לו”.
“הפיצו עליי כל מיני שמועות, כמו שיצאתי מדעתי…”
הרב ישראל פרנקל (45) התחתן כחרדי, היה נשוי במשך 17 שנה, ולו ולאשתו לשעבר נולדו 8 ילדים. לימים החליט פרנקל להתגרש ועבר לחברה הדתית-לאומית. השינוי בסטטוס המשפחתי ובהשקפה הדתית גרר השלכות קשות. “גרושתי השתמשה בכל אמצעי הנשק הידועים של החברה החרדית. הגירושים שלי והמעבר לקהילה אחרת נתפסו כדבר פסול מאוד. הפיצו עליי כל מיני שמועות, כמו שיצאתי מדעתי. בית הדין אישר כל מה שגרושתי רצתה, כי כבר לא הייתי חרדי. זה הגיע למצב שנאסר עליי לקחת את הילדים אליי הביתה, כי הפסקתי להתלבש ‘שחור לבן’, ובשביל לראות את הילדים הייתי חייב להגיע לבית שלהם, ובלבוש חרדי. בשלב מסוים אשתי הפסיקה את הסדרי הראייה, וכל התלונות שהגשתי למשטרה בעניין לא הועילו”.
פרנקל היה מנותק מילדיו במשך תקופה ארוכה. לאחרונה הוא הצליח לחדש את הקשר עם חלקם. “אני חווה מורכבות גדולה מאוד. החברה החרדית חשדנית בקשר אליי, וגם חידוש הקשר שלי עם הילדים צריך להיעשות באופן עדין ומחושב. לא ראיתי את הילדים שלי מ-2018, ורק לפני כתשעה חודשים התחלתי להתראות עם חלקם. הבן שלי בן ה-21 כיום גר אצלי. שאר הילדים היו תחת ההשפעה של גרושתי וניתקו קשר, עם הקטנים אני נפגש פעם בשבוע למשך שעה”.
פרנקל מציין שהיה שמח אילו ילדיו היו לומדים במוסדות שבהם מלמדים לימודי ליבה, אך ידיו כבולות. “הילדים שלי לומדים במוסדות חרדיים. לפני שנים כבר רציתי להוציא אותם משם, המוסדות האלה מזיקים מאוד. לצערי, אין לי שום אפשרות לפעול בנושא. הכרעת בית הדין נישלה אותי מכל החלטה הקשורה לחינוך ילדיי”.
“אני צריך להילחם על ההורות שלי…”
שמואל (30) גדל בקהילת “שובו בנים”, להורים בעלי תשובה. בגיל 14 החל ללמוד בישיבות חסידיות, בהמשך התחתן בשידוך, וכעבור חמש שנים ושלושה צאצאים – החליט להתגרש ולצאת מהחברה החרדית. “החוויה שלי מתהליך הגירושים הייתה כמו לנסוע ברכבת מהירה, וליפול מהקרון תוך כדי נסיעה”, מספר שמואל. “סיכמנו על הסדרי ראייה. שכרתי דירה בקרבת מקום המגורים שלהם, אך כעבור כמה חודשים גרושתי לא אפשרה לילדים להגיע אליי”.
כיום שמואל נפגש עם ילדיו, אך הדבר עלה לו במאמצים רבים ובכאב נפשי לא מבוטל. מחשש לאבד אותם שוב החליט להמשיך להעניק להם חינוך חרדי, והוא מסביר זאת, “התחתנתי כחרדי, עם אישה חרדית, והבאנו ילדים כמשפחה חרדית. לא הוגן בעיניי לשנות להם את החינוך. עם זאת, היום הם יודעים שאני לא חרדי, אבל יש אצלי את כל התנאים לקיים אורח חיים חרדי. המטבח כשר, כל המרחב בבית כשר ואני מקפיד לשמור שבת כשהם אצלי. יש להם גישה לעולם החילוני, אם ירצו בכך”.
בעוד שמואל יוצא מגדרו כדי לשמר את הקשר עם ילדיו ולא לבלבל אותם, התנהלות הממסד החרדי יוצרת קרעים וניכור. “מוסדות הלימוד מנסים כל הזמן למדר אותי. אני צריך להילחם על ההורות שלי. לא מזמינים אותי לאסיפות הורים. אם אני מדבר עם המורים של הבנים, הם אפילו מנסים למתוח עליי ביקורת בפני ילדיי, מנסים להסית אותם נגדי. לאחר תקרית אלימה, שבה בעלה של גרושתי תקף אותי מול הילדים, ציפיתי שהרעבע של הילד ייתן לו תמיכה רגשית, אבל הילד סיפר שהמורה אמר שבעלה של אימא צודק. בהזדמנות אחרת הילד לא הרגיש טוב וביקש מהרעבע להתקשר לאבא שלו. הרעבע אמר לו: ‘התקשרתי לאימא שלך והיא לא ענתה’, והילד אמר: ‘אבל ביקשתי לדבר עם אבא’. למרות זאת הוא לא התקשר אליי. פניתי למנהל והוא לא פעל בעניין. אלו רק דוגמאות ספורות. דורשים ממני לאסוף את הילדים מרחוב צדדי, שהילדים האחרים לא יראו אותי. למרות שאני מגיע לאסוף אותם כשאני בלבוש חרדי”.
שמואל ממשיך ומתאר כיצד יחס הסביבה משפיע על ילדיו: “היו פעמים שהילדים אמרו לי: ‘אבא, אתה לא אבא שלנו, רק אנשים צדיקים יכולים להיות אבות, השם הוא האבא שלנו. אם אנחנו נבוא אליך, נהיה בגיהינום, כי אתה חילוני ואתה אדם רשע’. אבל ככל שעובר הזמן הם מתרככים ומכירים אותי טוב יותר, ואני מסביר להם שאני לא אדם רע, וגם אני וגם אימא שלהם אוהבים אותם, אם כי כל אחד מאיתנו בחר דרך אחרת”.
לפני כשנתיים שמואל ואם ילדיו נפגשו בבית המשפט, לדיון הנוגע לחינוך ילדיהם. הוא רצה חינוך ממלכתי-חרדי, והיא ביקשה שהילדים יישארו במוסדות חרדיים. “בסופו של דבר הצלחתי להביא לכך שהם ילמדו במוסד החרדי הכי ליברלי, אבל זה עדיין לא מה שהייתי רוצה עבורם. הייתי מעוניין שלילדים שלי יהיו גם כלים שאינם קשורים בדת, כמו מקצועות ליבה. קשה לי מאוד שמונעים זאת מהם. אני מנסה למתן את הדעות הקיצוניות שהם סופגים. באחת הנסיעות המשותפות שלנו הילד אמר לי שבגמרא כתוב, שאם רואים אדם כהה עור צריך לירוק עליו. עצרתי בצד והעברתי לו שיעור על גזענות ונזקיה. קשה לי מאוד ללמוד איתם פרשת שבוע, כשנידונים בפרשה ענייני קורבנות ומתואר איך הכהן תופס את הציפור בכנפיה ואיך מתיזים את הדם. אני חושב שהתיאורים האלה פוגעים בנפשם של הילדים. ואצל הבנות המצב קשה גם כן. לילדה שלי אמרו שאלוהים ציווה על חווה להיות צנועה, ומתעסקים שם הרבה בענייני צניעות. זה לא נשמע לי בריא. מכניסים לה לראש שהיא אשמה בכל דבר רע שיקרה לה במשך החיים, ומפחידים אותה בסיפורים על עונשי גיהינום שיהיו מנת חלקה אם היא לא תקפיד לשמור את חוקי הצניעות הנוקשים. זה נורא בעיניי”.
הפתרון האופטימלי, לדעתו של שמואל, הוא הקמת בית ספר ייעודי לילדים שאחד מהוריהם יצא מהחברה החרדית. “זו סיטואציה מורכבת, המצב מחייב מוצא יצירתי. לדוגמה, לפתוח מוסד מעט יותר פתוח, שיחנך לערכים דתיים, אבל בגבולות הטעם הטוב וללא הפחדות, שיחנך לעצמאות, שיהיו בו לימודי ליבה ושהילדים יקבלו כלים שיסייעו להם בהמשך החיים.”
