ירושלים

לרות

אֲנִי רוֹצָה לִכְתֹּב לָךְ עַל יְרוּשָׁלַיִם.

אֲנִי יוֹדַעַת, שְׁתֵּינוּ יוֹדְעוֹת אוֹתָהּ

אֶת שְׁעָרֶיהָ הַקְּרוּעִים בָּנוּ לִרְוָחָה

וּמִתְכַּוְּצִים לְשֶׁמַע סִירֵנוֹת אַזְעָקָה,

בְּכָל קְרִיאַת חֲדָשׁוֹת אוֹ מַבָּט בַּמַּרְאָה.

אֲנִי יוֹדַעַת, אֲנַחְנוּ בְּנוֹת יְרוּשָׁלַיִם,

וְיָדֵינוּ עֲצֵי הַבְּרוֹשִׁים שֶׁל זֶלְדָּה

אֲשֶׁר מִתְכַּוְּנִים רַק כְּלַפֵּי מַעְלָה

וְכַוָּנָתָם תְּמִימָה וְשׁוֹתֶקֶת.

וְהַחוֹמוֹת הָעַתִּיקוֹת שֶׁהָרוּחַ טוֹפַחַת עֲלֵיהֶן

בְּקוֹלוֹת מְשֻׁנִּים, וּבוֹרוֹת הַמַּיִם

שֶׁהַקַּיִץ לוֹגֵם מֵהֶם וְעוֹשֶׂה אוֹר

וְ תַ הֲ ל וּ כ וֹ ת  הָ אֲ נָ שִׁ י ם אֲשֶׁר

בָּאִים וּבָאִים

מִי כְּעוֹלֶה לָרֶגֶל וּמִי כְּעוֹלֶה עוֹלָה

רוּת, תֵּל אָבִיב מְכִינָה לָנוּ גַּנֵּי שׁוֹשַׁנִּים לְבֹשֶׂם

וּמִגְדָּלוֹת רָמִים לְשִׁכְחָה

וּשְׂדֵרוֹת שֶׁמֶשׁ לְיֹפִי.

אֲנַחְנוּ הוֹלְכוֹת בָּהּ וְשׁוֹתוֹת אֶת צְחוֹקָהּ הַמָּתוֹק.

אֲבָל, וְזֶה מָה שֶׁאֲנִי רוֹצָה לִכְתֹּב לָךְ –

כְּשֶׁאַתְּ נָעָה אֲנִי רוֹאָה בָּךְ גַּם אֶת

צִלְלֵי הַבְּרוֹשִׁים, אֶת תַּהֲלוּכַת הָעֲלִיָּה,

אֶת הַשְּׁעָרִים,

וְלֹא שׁוֹכַחַת.