התחברות

נא הכנס את מספר הטלפון שלך למטה נא הכנס את הקוד שנשלח לטלפון שלך שלח קוד מחדש
עדיין אין לך משתמש? הרשם ליוצאים לשינוי עכשיו!

לצאת בשאלה ולהישאר עם שאלות

בת שבע רקלר

על פי נתוני המחקר של “הסקר החברתי”, 45 אחוזים מיוצאות ויוצאי החברה החרדית מגדירים את עצמם בנקודות שונות על הרצף הדתי, בין דתיים לדתיים מאד (מנתוני ”הסקר החברתי“ של הלמ“ס לשנים 2017-2020). ישנם מחקרים אחרים שאף מדברים על למעלה מחצי מכמות היוצאים.

בכתבה זו נביא את הדילמות ואת התובנות של חמישה גברים ונשים שיצאו מהעולם החרדי ובחרו להישאר על הרצף הדתי. נחשוף את הקולות החיים מאחורי הסטטיסטיקה היבשה.

מה גורם לאותם אנשים להמשיך לדבוק בשמירת תורה ומצוות למרות שעזבו את החברה החרדית, ועד כמה משפיע הרצון למשמעות או לשייכות על המשך דרכם? איך זה מרגיש מבעד לעיניהם של אלו שיצאו אך עיצבו ומעצבים לעצמם דרך מורכבת שמשלבת בו זמנית הכל מהכל?

 

הבחירה היא רב גונית ופנים רבות לו למסע בנפתולי הדת:

“אני לא רוצה אלוהים שכועס כמו בן אדם. אני רוצה אלוהים גדול יותר מזה”

אדווה היא בת 32 מירושלים, נשואה ואמא לשלוש בנות. היא יצאה מהחברה החרדית בשל פוסט טראומה מאירוע תקיפה מינית בתוך המשפחה, שהתפרץ לאחר שהפכה לאמא. אדווה מתארת בגילוי לב את השבר שחשה מול העולם החרדי שבחר להתעלם ממצוקתה ולהצדיק את הפוגעים: “עברתי פגיעה במשפחה וכל ההשתקה סביב זה היא זו שגרמה לי להישבר. זה שרב שהוא כאילו צדיק, פוגע בילדים, גרם לי להבין שזו תחפושת יפה אבל מאחוריה מתחבאים אנשים פוגעים, ואם החברה לא מוקיעה אותם, זה קו אדום עבורי. הורדתי את הפאה ועברתי למכנסיים כדי שיהיה ברור מאוד שאני לא חרדית”.

למרות המשבר שחוותה, ולמרות שבן זוגה יצא בשאלה, אדווה מצאה את עצמה ממשיכה לקיים אורח חיים דתי. האמונה מהווה עבור עבורה מקור למשמעות ולשייכות: “אמנם האלוהים שלי הוא לא האלוהים של החרדים אבל כן קיימת בתוכי אמונה במישהו שמנהל את העולם. רציתי להמשיך להיות שייכת, לעשות לעצמי מסגרת. בתור פוסט טראומטית, הקטע של מסגרת חשוב מאוד. שמתי לעצמי גבולות משלי, וזה נובע מהרצון להיות שייכת למשהו טוב שאני מאמינה בו”.

כשאני שואלת אותה “מי האלוהים שאת מאמינה בו?”, היא מספרת על אלוהים אחר, לא משהו שאנחנו מכירים מהחברה החרדית: “ההתגלות האלוהית שלי היא כשאני שותה קפה ויש לי הרגשה חמימה בלב. מי אמר שלא זה האלוהים?”

אדווה כועסת על הקולות השיפוטיים שלא מקבלים את אורח החיים שבחרה לה וטוענת בתוקף: “הוא נמצא גם בחדרי חדרים עם הפושעים הכי גדולים ונותן להם לחיות, אז מי אלו שיטיפו לי וחושבים שהם יודעים יותר טוב מאלוהים מה הוא רוצה? אני לא רוצה אלוהים שכועס כמו בן אדם. אני רוצה אלוהים יותר גדול מזה”.

אדווה בחרה לחיות את הדרך הייחודית שלה בלי קהילה לצידה: “חשוב לי לא להשתייך כי אני רוצה שאף אחד לא יכתיב לי. אני לא רוצה להיות חלק מהקהילה, גם לא חלק מקהילת היוצאים. יש לי חברים מכל צבעי הקשת, חילונים ודתיים, גם יהודים וגם כאלה שלא”.

נראה שהדת נתפסת אצל אדווה כסוג של מסגרת שטובה לגידול ילדים, תמימה ומוגנת. מה גם, שלא פשוט לילדים לחוות מהפך שכזה. אני שואלת אותה אם זה גם היה חלק מהשיקול בבחירת אורח חיים דתי, והיא משיבה בחיוב: “אני כן רוצה שהם יאמינו במשהו שאני מאמינה בו, ובנוסף גם לא רציתי שתהיה להן את החוויה של ‘דור ראשון ליוצאים בשאלה’, אז להישאר במגזר הדתי זה כן משהו שקל לי להתאים את עצמי אליו. הילדות הולכות לבית ספר דתי”. היא משתפת על הקשיים שהבנות חוו עם השינוי: “היו אמירות של “מה אנחנו אשמות?” אבל דאגנו להסביר להן את המורכבות, ובסוף זה בעיקר להיות שם בשבילן ושתדענה שהן יכולות לבוא אלינו ולדבר על הכל”.

לסיום, אדווה משתפת במחשבותיה על העתיד ועל הדרך שבחרה: “אני לא יודעת אם יום אחד אהיה חילונית או שאחזור בתשובה. אני בתהליך ועושה דרך. לפני 12 שנים לא הייתי מאמינה שאיראה כמו שאני נראית היום, אבל אני מחפשת ובודקת ולא עומדת במקום רק כי זה נוח. יש לי תחנות בדרך ואני לא מחויבת לאף אחד, רק לעצמי ולאלוהים שבתוכי שהוא איתי והוא שלי, הוא עובר שינויים – הוא לא בנה את העולם שחור או לבן אלא צבעוני”.

 

*****

גם אלישבע שלא ממש הסתדרה עם הלכות הצניעות מדברת על הקשר המיוחד שלה עם אלוהים ועל הצורך הבסיסי שהוא מספק לה:

“יש לי צורך שכרגע רק אמונה באלוהים יכולה למלא גם אם זו לא האמת האבסולוטית”

נושא הצניעות, והמדידה דרך המראה החיצוני הם חלקים משמעותיים בחברה החרדית. דבר ידוע הוא שלחוזרים בתשובה יש קושי ממשי בקבלת הקודים של הלבוש בחברה החרדית. אלישבע מספרת לי איך תמיד מצאה את עצמה נאבקת מול נוקשות התקנות ואיך זה מה שגרם לה בסופו של דבר לצאת מהחברה החרדית. אלישבע היא אם חד הורית טרייה, בת 31 מירושלים, ובת למשפחת עולים מצרפת.

“הדבר הראשון והעיקרי שהכי הפריע לי בעולם החרדי היה נושא הצניעות, זה הפריע לי מאז שהייתי ילדה קטנה. תמיד חלמתי לרכוב על אופנוע, ולא יכולתי, כי אני בת. גם אהבתי לעשות דברים שקשורים ללבישת מכנסיים, כמו סקייטבורד, כדורסל ואומנויות לחימה. מצאנו פתרונות לכל דבר, למשל חוג קראטה וחוג כדורסל ייעודי לבנות. אבל עדיין אם מסתכלים על ציורים שלי מהגיל הזה, אם יש דמות שמאפיינת אותי בציור, היא לבושה במכנס. וזה הדבר הראשון שעשיתי, להתחיל ללבוש מכנסיים.”

אלישבע משתפת גם בשוני המחשבתי שלדבריה היה קיים בה מאז ומעולם ונבע מהזלזול שהרגישה כלפי ההתנהלות בחברה החרדית: “אף פעם לא הרגשתי חלק, ההשקפות שלי היו שונות מאז שאני קטנה. אם היו שואלים אותי, לי תמיד היה קצת זלזול לעולם הזה כי הרגשתי שהם חיים בעולם מזויף שמתעסק בטפל ולא בעיקר, ובעולם שהוא לא מכיל, וזה תמיד הפריע לי”.

אלישבע מספרת על תהליך ארוך שבו הפסיקה לשמור הלכות מסוימות שלא מצאה בהן עניין עד שגיבשה לעצמה דרך שאיתה היא שלמה. למשל, אלישבע שומרת שבת אבל מתלבשת כרצונה: “יש גבולות שנובעים מתוך תחושה, אם אני מרגישה שיש בגד שהוא חשוף מדי לא אלבש אותו כי זה לא מכבד בעיניי”. היא נאמנה לתחושות שלה בנושא הצניעות ולא בהכרח להלכות.

אלישבע משתפת בגילוי לב על הסיבות שגרמו לה להישאר דתייה, למרות הסלידה מהחברה החרדית. גם עבורה, התקווה שיש משמעות לחיים והצורך הבסיסי בשייכות למשהו גדול יותר משחקות תפקיד מרכזי: “עברתי תקופה קשה של היריון יחידני, בלי תמיכה, ויש את הצד השכלתני שאומר שאת חייבת להאמין במשהו כדי להצליח לשרוד את הכול. אני בוחרת להאמין מתוך הרצון שלי לשרוד כי אחרת המורכבות של המציאות והמשמעות של החיים פשוט לא מספיקה כדי לתת לי מוטיבציה לחיות, ולהיות מאושרת ומסופקת. יש לי צורך שכרגע רק אמונה באלוהים יכולה למלא, גם אם זו לא האמת האבסולוטית. זה כמו שאיזה פילוסוף יווני אמר: “אם אלוהים לא היה קיים הייתי ממציא אותו”. אני מאמצת את האמרה הזאת”.

“ומה לגבי העתיד?”, אני שואלת. “האם יבואו שינויים נוספים?”

“הכול מאד מעורבל ומורכב אצלי. אין לי תשובה חותכת וברורה. יש חלקים שאני אוהבת במסורת גם בלי קשר לדת כי זה חלק מלהיות שייכת לעם היהודי אבל זה לא שחור או לבן אצלי”.

 

*****

ומה קורה כשהנטיות המיניות שלך לא תואמות את המקובל לפי הקהילה שלך? אבי משתף באומץ בתהליך שעבר:

“אם היה לי בן זוג חרדי והייתה לנו אפשרות לחיות בקהילה חרדית, הייתי נשאר שם. זה לא היה מזיז לי”

לא תמיד השינוי נובע מתוך בחירה רעיונית או מחאה על התנהלות מסוימת של החברה החרדית. לפעמים פשוט אין ברירה. אבי הוא בן 24, גדל ברכסים, כיום סטודנט למשחק וריקוד ומורה ליוגה. הוא מגדיר את עצמו כגיי וכדתי, שנמצא במסע של מציאת הדרך הנכונה בדת ובחיים: “התהליך עדיין לא הסתיים, אני מגדיר את עצמי דתי ללא השתייכות. לקח לי זמן גם לקבל את זה שאני גיי. אני חושב שזה תמיד היה שם ובערך בגיל 18 ידעתי לומר את זה לעצמי ללא היסוס. בזמנו, הייתי במקום חרדי, לא דיברו על הנושא ולא הכרתי יותר מדי אבל ידעתי שיש דבר כזה וידעתי להגדיר את עצמי אבל זה היה מאד מודחק. יש משקל לעזיבה של המסגרות החרדיות מבחינת ההגעה שלי לשלמות הפנימית.”


 


אבי משתף בגילוי לב שעזב את החברה החרדית כי הרגיש שאין לו מקום בתוכו: “אין כל כך מקום להומואים בעולם החרדי. אם היה לי בן זוג חרדי והייתה לנו אפשרות לחיות בקהילה חרדית, הייתי נשאר שם, זה לא היה מזיז לי. אני מחפש פתיחות וקבלה ולכן אני לא יכול להשתייך כיום לחברה החרדית.”

אבי מצליח להתמודד גם עם הדיסוננס שבלהיות גיי דתי, ומתאר את השקפתו בנושא בהיגיון משכנע למדי: “אני חושב שאיסור תורה הוא על פעולה ספציפית וכל השאר לא אסור. אין איסור לחיות עם גבר, לאהוב גבר. יש כמובן את המצוות של להתחתן עם אישה, ובהקשר הזה אני חושב שיש הרבה מצוות ולא את כולן אנחנו עושים. מי שלא יכול לא יכול. יש דברים שהייתי רוצה להשתפר בהם דתית אבל זה שיש דברים שאני פחות טוב בהם, לא אומר שאני לא דתי.”

אבי עזב את החברה החרדית לא מזמן ועדיין מחפש את הדרך, הוא בוחר לשמור על אורח חיים דתי מאחר שהוא רואה את החיוביות ואת הערך שבה: אני אדם מאמין. אני חושב שביהדות יש הרבה דברים יפים, ערכים וחוכמה. זה נותן כיוון ודרך לחיים. הייתי רוצה שהילדים שלי יהיו דתיים.”

 

*****

למוטי בר לב לקח 10 שנים להכיר בצורך הבסיסי באמונה:

“חווייתית אני אדם דתי כי אני זקוק לתפיסה שיש משהו מעבר לעולם הקטן שאנחנו חיים בו”

מוטי בר לב הוא בן 40 מירושלים, מרצה ומדריך טיולים, נשוי בשנית ואב לשלושה. מוטי גדל להורים חוזרים בתשובה ויצא מהחברה החרדית לפני יותר מעשרים שנה, כשתופעת היציאה לא הייתה נפוצה כמו היום.


 


מוטי מתאר קושי אמוני וערכי שהביא אותו לפריקת עול מוחלטת, לפחות בהתחלה: “יצאתי בשאלה לפני 20 שנה, כשהייתי בן 21 ונשוי עם שני ילדים, אבל התהליך התחיל כבר בגיל 16. חוויתי אז אובדן אמוני, במסגרת התבודדות שקיימתי בשל השתייכותי לחסידות ברסלב. מבחינתי, ההבנה שאין משמעות אמיתית לכלום הייתה אירוע טראומטי. היציאה בשאלה הייתה מוחלטת. הייתי חילוני לגמרי, לא שמרתי לא שבת ולא כיפור. נסעתי לתל אביב, עסקתי באומנות והייתה לי גם סוג של התפרקות מוסרית ונפשית. חייתי ככה כעשר שנים ואז בגיל 30 בערך חוויתי קריסה נפשית גדולה שהובילה אותי למצוא גישה חדשה אל הדת.”

האתגר האמיתי הוא מספר, הוא על חזרה לאמונה כשחווים משבר כל כך רציני עם הדת: “חווייתית אני אדם דתי כי אני זקוק לתפיסה שיש משהו מעבר לעולם הקטן שאנחנו חיים בו. אני לא יכול להגיד שחזרתי להאמין לגמרי, יש רגעים שאני גם אומר לעצמי שאני מרמה את עצמי, שאני מאמין רק כי אין לי כוח להיות אתאיסט, אבל אני מקבל את זה, אני לא נאבק עם זה. יש לי צורך רגשי ואני מכבד אותו”.

מוטי בחר דווקא להתחבר לפן החסידי שעליו גדל. כמו יוצאים רבים, ההתרפקות על המסורת הרגשית היא עזה. “אימצתי את הפרקטיקה של ברסלב, אני מתפלל לאלוהים בשפה שלי מדי יום. אני חי שבתות חרדיות כמעט לגמרי, עם השירים והניגונים”.

גם מוטי פחות מוצא את עצמו בקהילה דתית, ומודע לכך שהבחירה שלו להישאר דתי היא מעין פשרה אישית עם עצמו: “אני סוג של דתי, אבל לא שייך לקהילה. אני לא מוצא את עצמי, אני דתי פרילאנס. אני יכול גם לחלל שבת אם זה מתאים לי. אני לא מגדיר את עצמי. דתיים יגידו שאני לא רציני. אני זוכר שכשלפני שנים היינו יוצאים ביום כיפור כמה חבר’ה דתל”שים לקרוע את תל אביב, המחיר הנפשי עבורי היה כבד מאד. אמרתי לעצמי אז שאם אני מאמין או לא, זה לא משנה. נפשית אין לי יכולת לשלם את המחיר”.

 

*****

אצל חיים, המרואיין האחרון שלנו, האמונה היא עניין הרבה יותר פרקטי:

“אמרתי לילד שלי ששבת בשבילנו זה יום משפחתי אבל כשיגדל זה כבר החלטה שלו”

גם חיים הוא יוצא ותיק מאד, מעל עשרים שנה. הוא בן 40, נשוי ואב לשניים, כיום גר בברצלונה אבל במקור הוא לא פחות מאשר מבני ברק. “החלטתי לצאת מהחברה החרדית בגיל 19. לא התאמתי למגזר, ורציתי להתגייס לצבא. זה היה הרבה פחות נפוץ אז מאשר עכשיו. כשהתגייסתי לצבא הכרתי פחות או יותר את כל החרדים שנמצאים בצבא”.


 


חיים מספר על חוויה אישית של ילד שלא מצא את עצמו בשום מסגרת: “אף פעם לא הייתה לי בעיה עם הדת, אלא עם החברה, לא התאמתי לה באמת. הייתי ילד עם הפרעות קשב וריכוז ואף פעם לא הצלחתי להיות חלק מההווי החברתי. הייתי מוכשר מספיק בשביל להיות זה שלומד טוב אבל לא הצלחתי להשתלב. לא עניין אותי ההווי החרדי כמו להסתובב בהקפות שניות או להיות ישיבישער אמיתי”.

כמו רבים אחרים, חיים מצא את עצמו מפסיק להקפיד על הלכות כשהיה בצבא, ומשם השינוי התרחש במהירות: “בהתחלה שמרתי שבת והתפללתי. בטירונות, התפילה בבוקר היא זמן של שקט, אז המשכתי עם זה. לאט לאט זה התחיל לרדת. בצבא, קל יחסית לאבד את המעשים הדתיים, אבל לא בהכרח את האמונה עצמה. עם זאת, קל יותר להיות דתי בצבא מאשר בישיבה, כי אתה מייצג משהו, אז לא תעשה דברים שלא מתאימים כי מסתכלים עליך כדתי. לא עשיתי מעבר חד מהמגזר החרדי לדתי, עשיתי מה שנכון לי וטוב לי. רוב הזמן הייתי עם כיפה אבל לא הגדרתי את עצמי”.

גם חיים עבר דרך החילוניות עד שמצא את המקום שלו: “פריקת העול האמיתית הגיעה אחרי הצבא, אז הורדתי את הכיפה ורשמית הגדרתי את עצמי כלא דתי, נסעתי בשבת והכול. בתחילת לימודי התואר חזרתי להיות דתי. היה לי חשוב בשלב מסוים למצוא את הדרך שלי אחרי שהתנסיתי בהרבה דברים שרציתי. המטרה שלי הייתה לזרוק את כל מה שהחרדים נתנו לי כדת ולמצוא את הדת שלי. תמיד הייתי מאמין גדול בעובדה שיש מישהו למעלה ולכן תמיד ידעתי שאחזור להיות דתי. כשחזרתי מדרום אמריקה אחרי הצבא, החזרתי את הכיפה, ידעתי שהיא תחייב אותי ללכת בקו מסוים. הפסקתי לעבוד בשבת, וחזרתי להניח תפילין בבקרים. כשרות כבר גם שמרתי”.

חיים שלא כמו מוטי ואבי, דווקא ניסה בתחילה להשתלב בחברה הדתית, אבל הפער היה גדול מדי: “חיפשתי בחורה דתיה להתחתן איתה. זאת שהתחתנתי איתה היא דתייה לאומית לייט. ניסיתי להתחבר לתפיסה הדתית לאומית, אבל לא הרגשתי שאני שם באמת. לדעתי אפשר להתקרב מאד אבל לא באמת להתמזג כי זה דבר שמושרש מגיל אפס. זה בדברים הקטנים, לא הבנתי את הדקויות”.

כשאני שואלת אם האמונה מעניקה לו כוח ומשמעות, חיים מתוודה שלא, אבל ההשתייכות למסגרת דתית עושה בשבילו שכל: “אני מאמין ריאלי, מאמין שהעולם מורכב ויש הרבה דברים שאי אפשר להסביר בלי נוכחות של מישהו מלמעלה. זה נותן לי להיות חלק ממסגרת כלשהי, חוק, דת, זה מסגרת מסוימת. בסוף, בשורה התחתונה גם אם אלוהים לא נתן את הדת כמו שהיא היום, אני כן חושב שאלוהים התווה דרך”.

לסיום, חיים מספר לי על שאיפתו לגבי הילדים שלו, ועל הבחירות שלהם אם להיות דתיים או לא: “אני מנסה להנחיל להם את הדרך אבל חשוב לי שהם יעשו מה שטוב ובריא להם. הילד שלי בן ה-8 למשל מתלונן על השבת, הוא רוצה טלוויזיה וכבר הכריז שכשהוא יהיה גדול הוא לא ישמור שבת. אמרתי לו ששבת בשבילנו היא יום משפחתי אבל כשיגדל זאת כבר החלטה שלו”.

*****

מהשיתופים האלו אפשר להתרשם שהמניע העיקרי להישאר בדת נובע מהרצון למשמעות, לשייכות ולמשהו גדול מאיתנו, לצד השאיפה לגדל ילדים לעולם טהור יותר, פחות חומרי ופחות מבלבל. ישנם גם רבים כמו אדווה שלא בחרו אקטיבית להתרחק מהחרדיות, אלא הפגיעות המיניות שחוו, וההשתקה וחוסר התמיכה שמסביב כפו עליהם למצוא לעצמם מקום מכיל ובריא יותר.

אין ספק שמשמעות הבחירה טמונה לא רק ביכולת לעזוב ולהתרחק, אלא גם בבחירת הדרך האישית והמתאימה באופן אינדיבידואלי. יש אומץ רב לאנשים שמסוגלים להתרחק מחשיבת “השחור או הלבן”, ולהבין שבאופן אירוני אכן קיימים שבעים פנים לתורה, ואפשר ורצוי למצוא את המקום שהכי נוח לנו בו ומרגיש לנו נכון ומדויק.

כמה מדהים להבין שהחברה החרדית והדת לא אחד הם. נראה שהמסע של יוצאי החברה החרדית לחקר האמת לא נעצר לעולם.

 

 

30/10/2022

מאמרים נוספים

יוצאים בפרדס


הנה באה הרכבת


לבחור או לברוח - חלק שני


עידן הברזל


כוחו של נרטיב


חזית, עורף, חזית


דילוג לתוכן