שייקה | יוצאים לשינוי

שייקה

חלפו שלוש שנים…

בכל פעם שאני חולף בכביש גבעת שאול בית זית,
אני נזכר בו,
בשייקה,
ותכף תבינו למה.

הוא היה הדבר קרוב ביותר למה שקראנו אז בישיבה ‘חוזר בשאלה’.
אהבה גדולה היתה לו, לדבר ב’לימוד’, ובכל נושא תורני שהוא.
ובעיקר לשקוע בעיון בספר ‘קצות החושן’ או ‘קצויס’ בעגה הישיבתית, כשסיגריה נצחית תלויה לו בזוית הפה, בפוזה אופיינית.

אבל בלילות,
הוא הוריד את הכיפה..
והלך לנגן בגיטרה בס שלו עם להקת רודיג’יה, במועדונים האפלים של ירושלים.

ולא היה מאושר ממנו.

וואוו…
איך הוא אהב מוזיקה. כל מוזיקה. עם העדפה לג’אז, ופאנק רוק כבד,
הכי כבד שיש,

והתענג על זה…

בבקרים ‘חילטר’ כמלצר בקפה עגנון,
ולתדהמת הבנות שעבדו שם,
לא נענה לחיזורן…

והוא לא היה כמו אף בחור ישיבה שהכרתי.
היו לו עיניים ירוקות, מבריקות וטובות שהיית יכול לטבוע בהן,
ולו בגלל העומק.

ישותו אמרה, עצור!
יש כאן משהו אחר,
ולא רק אחר אלא גם משהו…
מפתה…

זיכרון הילדות שלי ממנו,
ילד חרדי עם מכנסי גומי,
ולשון פאותיו מבצבץ בהגזמה מאחורי האוזניים,
נשרך אחרי אביו המגיד שיעור של הדף הַיָּוֹימִי ביציאה מבית הכנסת צא”י בשכונה שלנו, וכבר אז היה נראה לי כחידה.

לא עוד ילד.
מין עוף מוזר.
נרקומן של לימוד, ידע ואינטלקט.
עילוי.
גיק מחשבים.
התפעל ממילים סתומות בפיוטי הסליחות,
ושלט בתוכנות על ובשפת המחשבים.

ותמיד תמיד ידעת, שלא ידעת את כולו.
וזה למרות שהוא לא היה בונקר.
הוא היה חברותי, רגיש וממיס לב באישיותו.

ביום שלישי השישי בדצמבר אלפיים ושש עשרה,
מישהו ראה אותו ביער בית זית,
כשראשו מונח בזוית משונה,
והוא תלוי על עמוד חשמל…

במותו לא הפך למרטיר ולא לְיֶשׁוּ…

ואין כמעט מי שיספר שהיה כאן פעם מישהו שקראו לו שייקה,
ו… וכל מה שנשאר ממנו זה,
זיכרון חולף במוח עייף.

?>