“להיות יוצא בשאלה זה להשתייך בניגוד לרצונך לקהילה שלא בחרת, שבה אתה מוגדר כמי שאתה לא”. התפיסה הזו היא תפיסה שהייתי חותם עליה בשתי ידיים בשנה הראשונה ליציאה.
המחשבה שאני מוגדר לפי מה שבחרתי לא להיות, כלומר, “לא-חרדי”, עוד פחות הפריעה לי מהחשש שאהיה מזוהה עם יוצאים.
לפני שנכנסתי לאוניברסיטה החלטתי סופית לקצר את השם שלי, מ’שניאור’ ל’אור’. לא התביישתי בזה שהייתי חרדי בעבר, זה תמיד היה עבורי מקור לגאווה, מאחר שאני רוצה להתקדם והם לא, אני רוצה להמשיך הלאה והם תקועים בעבר. אבל התביישתי להיות יוצא, רציתי למחוק כל חלק בזהות שלי שמסגיר את זה שאני שייך לקבוצה הזו. יוצאים הם מוזרים, ואני לא רוצה להיות מוזר.
היוצאים מוצגים במדיה פעם כטרגדיה ופעם כפארסה, ונדירים המקרים שבהם הם מוצגים כסיפור הצלחה. הכתבות על אובדנות, על גיוס לצה”ל ועל בדידות חושפות את המחסומים שמערימה הקהילה על היוצאים, הן מציגות את הניתוק מהמשפחה, ואת תופעת הניכור ההורי ומובן מאליו שהן בעלות חשיבות, אבל, היוצא הזה הוא כל מה שלא רציתי להיות. לא רציתי להיות זה שמתגייס בגלל אהבה לא מוסברת למדינה, מוצא את עצמו מתגעגע לקרליבך ול’י-ה אכסוף’ ובסוף מוצא את מותו באופן טרגי.
אני לא בז להתרפקות על העבר, אני עצמי שוקע לפעמים בזיכרונות, חלקם חיוביים וחלקם שליליים, כולנו כאלה. למעשה, אני אפילו אוהב מאוד את ‘יה אכסוף’, אבל רק לפעמים, לעיתים רחוקות מאוד, אני מזמזם אותו לעצמי. רוב הזמן אני נמצא באוניברסיטה ורק בחלק קטן מאוד מהזמן אני חוזר לישיבה. רק בחלק קטן מהזמן אני חוזר לעבר, ברוב הזמן אני משקיע מאוד בעתיד שלי.
לקח לי לא מעט זמן להבין שהרוב המוחלט של החברים שלי הם יוצאים, והם לא מוזרים. הכרתי יוצאים מבריקים מאוד, מוכשרים מאוד, יוצאים שיש להם דחף עצום להצליח. גיליתי שהיוצאים הם פחות או יותר כמוני: בני נוער שבשלב מסוים היו צריכים לקבל החלטות גורליות על החיים שלהם, ועשו זאת בהצלחה.
היוצאים שהכרתי לא היו זקוקים למישהו שילמד אותם מהו בנק וכיצד עובדת דמוקרטיה, הם לא היו נשמות אבודות שמסתובבות בעולם בניסיון נואש לקבל מענה, הם לא אנשים שצריכים שמישהו יציל אותם מעצמם. אבל לא ידעתי את זה עד אז, מפני שההיכרות שלי עם יוצאים תווכה כמעט באופן בלעדי על ידי הייצוג התקשורתי, קצת על ידי העיתונות החרדית, אבל בעיקר זו החילונית. התמונה שהכרתי משם הייתה כל כך ברורה וחד צדדית, שהיה לי קשה מאוד להבין שזו לא המציאות שאני מכיר.
האלמנט המשמעותי ביותר שנעדר בייצוג של היוצאים בתקשורת הוא דווקא המאפיין הכי בולט: הבחירה. היוצאים מוצגים בדרך כלל כ”יוצאים בגלל” ולא כ”יוצאים למען”. הקריקטורה של יוצא היא של זה שנפלט מהמערכת, לא של זה שבחר לעצמו עתיד טוב יותר. היא לא מציגה רק תמונה מעוותת של היוצאים, אלא גם תמונה מעוותת של הצרכים שלהם. כשיצאתי, לא ידעתי איך לרכוש השכלה ואיך להשלים בגרויות, איך למצוא מלגות ואיך להשיג עבודה, אבל במקום לקבל מענה בנושאים אלו, הוצעו לי סיורים בתיאטרון הקאמרי וקורס מיינדפולנס, מגורים בקיבוץ וקבוצת תמיכה. אני לא מזלזל כמובן בחשיבות של תרבות ישראלית וגם לא במיינדפולנס, אבל זה לא מה שהייתי צריך, לא עכשיו, והאמת, לא בעתיד הנראה לעין.
לקח לי זמן להבין שיש משהו שלא הבנתי, משהו שהתעלמתי ממנו בגלל אהדתי לתגובות שראו בי אדם “מעורר השראה” ו-“אמיץ”. התעלמתי מכך שהרוב המוחלט של התגובות שקיבלתי מאז היציאה, היו ביטויים שונים של אותו הדבר. באופן לא מפתיע, רוב התגובות האוהדות הגיעו מהחברה החילונית, ורוב התגובות המסתייגות הגיעו מהחברה הדתית. התגובות, משני הצדדים, כולל התגובות שהיללו אותי על האומץ, הן לא יותר מביטוי להטיית אישור, הטיה שאני מעדיף לקרוא לה “תסמונת אורי זוהר”.
אורי זוהר חזר בתשובה למרות הקריירה המפוארת שלו בקולנוע הישראלי, מסבירים החרדים, בגלל שהוא גילה את האמת, את אלוהים ואת האור. לעומתו, יובל דיין, מבכירי המחזירים בתשובה, חזר בשאלה כי הוא היה חלש אופי, לא באמת האמין, ורדף אחרי התאוות שלו.
החילונים, לעומתם, מציגים טיעון הפוך: יובל דיין גילה את האור, ואורי זוהר היה חלש אופי שחזר בתשובה כי הדת סיפקה לו נחמה אישית.
אלו ואלו קושרים כתרים לגיבורים שלהם. החרדים מוכנים בקלות לתת לאורי זוהר אוסקר על המשחק המדהים ויוצא הדופן שלו, פרס אמי ל”שחקן המאה” ופרס ישראל על מפעל חיים, והחילונים מוכנים לקרוא לרב יובל דיין “המחזיר בתשובה הגדול ביותר”. אילו היו בקיאים בז’רגון החרדי, אין ספק שהיו מכתירים אותו כ”גדול הדור”, רשכבה”ג ו”מרן ראש הישיבה”.
מדוע זה ככה?
מפני שמעט מאוד אנשים בוחרים את גורלם. רוב האנשים גדלים לתוך גורל מוכוון מראש. באקלים החברתי שבו אנו חיים, המשפחה, השכונה ובית הספר קובעים באופן כמעט מוחלט את האמונות הבסיסיות שלנו ואת תפיסת העולם שבה אנו מחזיקים. אבל לפעמים מתגנבת תחושה של “רגע, ומה אם אני טועה? מה אם יש משהו בצד השני?” אנחנו יכולים לנסות לנסח לעצמנו מדוע אנחנו מאמינים במה שאנחנו מאמינים, אבל זה תהליך קשה שגובה מחיר שלא תמיד אנחנו יכולים לשלם. האלטרנטיבה היא למצוא “אורי זוהר”, אדם שהיה שם וחזר כדי לספר, לספר שאנחנו צודקים כמובן. זו אלטרנטיבה זולה יותר, שפוטרת אותנו מהמאמץ לעשות את העבודה המלוכלכת בעצמנו.
הבעיה בלהיות “אורי זוהר” היא שאתה מפסיק להיות אורי זוהר. בניגוד לשולי רנד או יהודה ברקן, אורי זוהר התפרסם כל כך רק מפני שהוא הסכים להשיל מעצמו כל טיפת זהות אישית, יצירתיות ומחשבה עצמאית. הוא קיבל על עצמו את העקרונות של החברה החרדית במלואם. הוא לא ניסה לשלב, ליצור ולחדש ולהביא לידי ביטוי את הכישורים שלו כאומן, את היתרון היחסי שלו או את נקודת המבט הייחודית לו, והחברה החרדית אהבה את זה. אף אחד בחברה הזו לא מחפש את אורי זוהר האדם, את התהליך האמיתי שעבר עליו, את ההתלבטויות, את הכאב ואת היחס המורכב עם המשפחה. במקום זה, מחפשים את הקריקטורה שלו, אדם שכל מה שהוא, זה מה שהוא לא. אדם שכל מה שהוא יודע לעשות זה להסביר כמה רע בצד השני. אורי זוהר חייב להיות הכול, מלבד הוא עצמו.
גם החברה החילונית מבקשת את האורי זוהר שלה, וזו הסיבה שהיא כל כך אוהבת את היציאה בשאלה כביטוי לבריחה ולא כביטוי לבחירה. היוצאים מאשררים את תפיסת העולם הישראלית בכך שהם מסבירים כמה אין אלטרנטיבה בצד השני, כמה רע שם, אך בכך נגמר תפקידם. יוצא שבחר להתקדם הלאה, פשוט לא משחק את התפקיד המיועד לו ככזה ש”גילה את האור”, כאדם שנמצא במאבק מתמיד מול הצד השני.
עבורי, היציאה לא הייתה רגע של התחדשות, או גלגול חדש באותו הגוף, אלא המשך של גיבוש התפיסות והערכים שלי. לא נולדתי מחדש, המשכתי הלאה. לא היה ‘רגע’ שבו החלטתי לצאת, היו חודשים ושנים שבהם עברתי תהליך של חשיבה מחדש על מי אני, מה אני בתוך החברה ומה אני כשאני לעצמי. היו חודשים ושנים שבהם התפיסה שלי עוצבה, שבהם חוויתי היבטים שונים של החברה והדת, עברתי תהליך שהיום משפיע במידה רבה על מי שאני.
למחוק את ההיסטוריה שלי, את השם שלי ואת הזיכרונות שלי, זה למחוק אותי. אני לא רוצה להיות מוגדר באופן הזה, להיות אורי זוהר שאיננו אורי זוהר, לא. אני בוגר החינוך החרדי, חוליה נוספת בשרשרת, בין הדור הקודם לדור הבא, בין מסורת לעתיד. אני נמצא בצומת, על פרשת דרכים, ואין לי במה להתבייש.
הביטוי “יוצא בשאלה” הוא שיבוש לשוני והבנה שגויה של הביטוי “לחזור בתשובה”, אבל אם כבר שיבוש לשוני, אני מעדיף את “יוצאים לשאלה”, יציאה למען, לא יציאה בגלל. נכון, יצאתי גם בגלל המגבלות שהציבה בפניי החברה החרדית, אבל זו לא הסיבה היחידה ולא הסיבה המרכזית. יצאתי בעיקר כדי לעצב לעצמי את העולם כפי שאני רוצה. אין לי כוונה להישמע נרקיסיסט, אבל רציתי לעצב את העולם שלי בצלמי, לפי הערכים שבהם אני מאמין, לפי הרצון שלי, ולפי הבחירה שלי. זה היה הדבר שהכי קסם לי ביציאה. נכון, הפסקתי להאמין, אבל לא היה די באובדן האמונה כדי לגרום לי לעזוב, יכולתי להישאר ולשחק את המשחק, אבל היו לי חיים להרוויח, חיים לבחור בהם.
מספרים שרגע לפני שאנשים מתים הם רואים את כל החיים שלהם עוברים להם מול העיניים. באותו אופן, ראיתי את החיים שלי מול העיניים, אבל לא את החיים שעברתי, לא את הזיכרונות, אלא את החיים שיכולים להיות לי. חלק מהרצונות שלי היו חומריים, אחרים היו ערכיים, דמיינתי את הבגדים שאלבש, עד לרמת הצבע, דמיינתי את האוניברסיטה שבה אלמד, חשבתי על המפלגה שאצביע לה ועל החינוך שאותו אתן לילדים שלי. בעיקר, רציתי להגשים את עצמי, רציתי ללכת עם המצפון שלי, עם האמונה שלי ועם האהבה שלי. לא יצאתי בשאלה, מאחר שלא היה די בשאלות כדי לגרום לי לעזוב, יצאתי לשאלה, לעולם שבו יש משמעות להטלת הספק, לבחירה ולזהות האישית.
ההדגשה של הסיבות השליליות, ה’עזיבה בגלל’, מעניינת תקשורתית ואולי מספקת שלל סיפורים כואבים, אבל היא לא הסיפור שלי, ואני חושב שהיא לא הסיפור של רוב היוצאים. רובנו יצאנו למען מטרה מסוימת, עמדה לנו בראש איזו תפיסה או איזה חלום. החלום יכול להיות ‘טיפשי’, כמו המכנסיים בגוון אדום בהיר שעליהם חלמתי, ויכול להיות מטרה ‘חשובה’ כמו רכישת השכלה והקמת משפחה. אבל כך או כך, הייתה לנו תפיסה של המקום שבו אנחנו רוצים להיות, של מה שאנחנו רוצים לעשות.
לדעתי, הסיפור שלנו הוא הבחירה, לא השלילה. הלוואי שיכולתי לומר לאורי זוהר, שעשה את המסלול ההפוך, את הדברים האלו: “אורי, אתה עומד היום בפני בחירה, אחרי שעברת כל כך הרבה קשיים, אתה בוחר, בניגוד לרבים שפשוט חיים את המסלול שנקבע להם מראש. אבל אל תשאל את עצמך מה לא, אלא מה כן, אל תיתן להם את השלילה שהם מחפשים, תן לעצמך את מה שאתה מבקש. תבחר את ההגשמה העצמית שלך, את מה שאתה בוחר. כך, רק כך, תוכל להציל את אורי זוהר”.
