התחברות

נא הכנס את מספר הטלפון שלך למטה נא הכנס את הקוד שנשלח לטלפון שלך שלח קוד מחדש
עדיין אין לך משתמש? הרשם ליוצאים לשינוי עכשיו!

כבר לא מסתירה את הנוקיה בתחתונים

נינה פוקס

שנים כעסתי על מנהלת הסמינר שנתנה הוראה ״להעיף״ אותי על לא עוול בכפי, שנים התייסרתי על שלא סיימתי 12 שנות לימוד, שנים הצטערתי על שהפסדתי את החברות שלי. היום אני מבינה שלוּ הייתי נשארת שם, לא הייתי מי שאני היום, או לכל הפחות היה לוקח לי הרבה יותר זמן להבין איך אני עושה את הצעד ויוצאת מהחברה החרדית, שלא הרגשתי חלק ממנה.

זה קרה בשלהי החורף, בשעת ערב מאוחרת, לפחות במושגים של ילדה בת 15. חזרתי מבייביסיטר ופגשתי את אבא שלי מחנה את הרכב מתחת לבניין שבו גרנו בשכונת רמת אלחנן בבני ברק. ״מנהלת הסמינר התקשרה אליי״, אמר בסבר פנים חמורות. ״היא ביקשה שאגיע איתך עכשיו לסמינר״. הייתי מבוהלת מאוד. חששתי שיגלו את הנוקיה 6100 שרכשתי בסתר מכספי הבייביסיטר, המכשיר הקטן הזה, שאפשר לי תחושה של עצמאות.

מה שקרה בחדרה של מנהלת הסמינר היה דומה לחקירות שב״כ של אסירים ביטחוניים, אבל זה כבר לטור אחר. צעקו עליי, השפילו אותי והאשימו אותי בצער שאני גורמת לאבא שלי. כל זה בגלל שטענו ש״משמרת הצניעות״ עקבה אחריי וגילתה שאני מסתובבת עם בחורים, האשמה שהייתה שקרית, ושיש לי טלפון ושאני שומעת רדיו (ההורים ששמרתי על ילדיהם הלשינו לסמינר שבזמן שאני בביתם אני מאזינה לרדיו ממכשיר הטייפ שלהם). הכחשתי בתוקף את כל הטענות, על אף שחלקן היו נכונות. עד היום אני זוכרת את איך רעדתי בכל הגוף מהמחשבה שיבצעו עליי חיפוש ו”לא עלינו” ימצאו את הטלפון, ומיהרתי להסתירו בתחתונים.

כמה הכחשתי את הטענות? אפילו אבא שלי השתכנע, ואף זרק משפט כמו ״נראה לי שהם סתם מתנכלים לך. אולי כדאי שנמצא מוסד לימודים אחר״. כעבור כמה חודשים איתרו בסמינר תירוץ אחר ״להעיף״ אותי, ומצאתי את עצמי ללא מסגרת. בבני ברק, כמו בבני ברק, השמועה התפשטה לה כאש בשדה קוצים, אבל עם תוספת נחמדה שאני בהיריון. ואני בכלל לא ידעתי על קיומם של יחסי מין בין גברים לנשים.

שמונה חודשים של סבל היו לי בבית. אבא שלי ניסה לסדר לי מקום לימודים אחר, הפעיל את קשריו בכל מקום, אך דחו אותי מכל מוסד לימודים בארץ וגם ובחו״ל. הייתי נערה מתבגרת, מבולבלת מכל הבחינות ודחויה חברתית. כעסתי. כעסתי על המנהלת ועל ההנהלה, שחיפשו כל דרך כדי להעיף אותי ולהשאיר אותי בודדה מול עולם אכזרי שכזה, שמנדה אותך בגלל סיבות שטותיות. כעסתי על שלא אוכל ללמוד יותר ולהצטיין בכל מקצוע, כעסתי על שאיבדתי את החברות שלי לספסל הלימודים, וכעסתי על עצם היותי אני. אך לא אשקר, בתוך תוכי גם הייתה תחושה עדינה-עדינה של הקלה, שאולי זו הדרך שלי לצאת.

אומנם ידעתי ימים לא קלים. בכל זאת, להחליט לצאת מהבית בגיל כה צעיר זה לא דבר של מה בכך. גרתי בדירות שותפים שלא היו ראויות למגורי בני אדם, למדתי על בשרי על כלכלת בית, איך כסף מתנהל ואיך אפשר להתקיים עם 200 ש״ח עד סוף החודש, עבדתי בכל עבודה אפשרית, אפילו בכמה במקביל, והשלמתי פערים (תכלס, עד היום אני משלימה).

שוב, הדרך לא הייתה קלה, אבל הגשמתי את מי שרציתי תמיד להיות.

 

אחרי תקופה – ארוכה מאוד – הכעס שבער בי שנים התחלף בהוקרת תודה.
תודה לסמינר שדאג לזרוק אותי לכלבים.
תודה למפיצי השמועות שדאגו שכולם ידברו על זה שאני בהיריון.
תודה לכל מוסדות הלימוד החרדיים שלא רצו לקבל אותי אליהם.
תודה לכולכם – בזכותכם אני מי שאני היום, בן אדם חופשי ועצמאי, שלא צריך להיות חלק מקבוצה כדי להרגיש שייך, שלא צריך להתבייש בדרכו, ושלעולם לא יצטרך שוב להסתיר את הנוקיה 6100 בתחתונים.

בין העולמות / הדרך שלי
21/10/2022

מאמרים נוספים

אֱהֹבו אֶת הַמְּלָאכָה: עבודות זמניות


סעודה שחורה - סיפור המעשה


מעל למצופה


היסוד החמישי


למלא את החלל


על קידוש החיים והבחירה


דילוג לתוכן