מצחיק אותי לדבר פטריוטיזם. מה לי ולזה? מעולם לא נפגשתי עם זה. אף פעם לא עלו בי שאלות כאלה, לא הצטרכתי לבדוק עם עצמי מה אני חושבת על גבולות שונים ומה אני מרגישה בנוגע לשירות צבאי. חונכתי להעריך את שירותם המסור של חיילינו, אבל לעולם לא לקחת חלק. הצער על החללים היה שם תמיד באוויר, אבל הוא לא היה שלי. השכול הקולקטיבי של ארצנו הקטנטונת תמיד נגע בי, אבל אף פעם לא באמת נכח. לקח לי זמן עד שהיה לי אומץ להסתכל לעצמי בעיניים ולומר שאני לא באמת מרגישה ישראלית.
אבל כאן נולדתי. ולא, לא בניתי כאן את ביתי. מצב גדול שגם לא אבנה. אולי אתקרב לזה, בכך שאמשיך לשלם עוד ועוד ממון לבעל דירה זה או אחר על כמה מטרים ספורים שאני זוכה לישון עליהם במרכז הארץ הזו, שבה אני מנגנת את שיריי.
כאן שיחקתי. לא בשפלה ולא על גב ההר, אבל בחצר ביתי היו סדקים אפורים בין מרצפות המדרכה, סדקים שהספיקו בהחלט לציורים שציירתי עליהם בגיר לבן, ציור של ילדה עם קוקיות. על חלקת האלוהים שלי לא הגנתי. בחשבון פשוט, אם לא יקרה פה משהו דרסטי בשנים הקרובות, ככל הנראה גם לא תהיה לי אחת כזו.
את הדלת לשכנים הייתי פותחת בכיף. כל הזמן, לכל אחד. העניין הוא שנהיה כאן קצת מפחיד לאחרונה. ולהשאיר אותה פתוחה נשמע כמו רעיון לא ממש חכם. אבל איך יש לי זכות בכלל להתלונן כשבקצה עולם אחר נודדות מבתיהן, ממש עכשיו, נשים אמיצות עם תינוקות על הידיים. האם מותר לי בכלל לשאוף ללכת ברחוב אחרי עשר בלילה בלי לפחד? זה קצת מוגזם, לא?
ביקום מקביל אני גרה באיזו עיר בינלאומית, שבמרכזה כיכר גדולה ואף פעם אין בה הפגנות מחאה. אנשים מכל הצבעים והסוגים הולכים בה ורק מחייכים זה לזה. על הפיד הדמיוני שלי אין פוסטים אלימים, ובריוני מקלדת שייכים לפנטזיות אימה שהמציא מוח חולני כלשהו. איכשהו, הארץ המובטחת שלי הופכת לי מול העיניים לקצת שחוקה, קצת עייפה וקצת לא שלי.
האמת היא שאני עובדת על זה, וככל שעובר הזמן, נוצר עוד קשר שקושר אותי לכאן. או יותר נכון – שמונע ממני לעזוב.
האמת העוד יותר פשוטה היא שכאן נולדתי. כאן נמצאים אלף ויותר ידידיי. כאן, ככל הנראה, אוליד את ילדיי (רוצה ארבעה פלוס). וכן, אין לי שום מקום אחר בעולם. לא בקטע הטוב. ככה, פשוט – אין לי שום מקום אחר בעולם.
בסופו של דבר, יש חן מסוים ברב גוניות המזעזעת של הגוש הלח והמזיע שלנו כאן. יש הרבה נשמות טובות ולבבות פועמים, יש אחווה איפשהו בין גילויי השנאה. אני בטוחה. או לפחות משכנעת את עצמי להאמין. יש עדיין כאלה שרוצים שיהיה כאן טוב. טוב כזה שלא רק נכתב בשירים ישנים מאותגרי חזון. טוב אמיתי. בין אייטם בידורי לדיווח על רצח אני מנסה לגלות אותם, את גילויי האהבה האלו, שעוד מהלכים פה בין כוסות הבירה והפרסומות לבשר.
ואולי יום אחד, כשיהיה לי זמן והחיים לא ינשפו לי בעורף אלא ממש ינוחו לרגליי, אוכל להוסיף לרשימת “הספרים שעלי לכתוב” את השורה: “מדינת ישראל ואני – הקונפליקט, המבוכה והפתרון”. עד אז, בשעות הפנאי, אני משתדלת להתעסק בשיברונות לב קטנים, תוכניות ראליטי מבישות וטעם הגלידה המועדף עליי.
