ישוע הנוצרי – מגן החלשים ורודף הצבועים – צָדַק?

נוכחות דמותו האניגמטית של ישוע (ישו) ניכרת בעולמנו כבר יותר מ-2,000 שנה. ישוע נחשב, ובצדק, לאחד האנשים המשפיעים ביותר על תרבות המערב. סיפור קורות חייו לוט בערפל, המיתוסים והאגדות שנכתבו על-אודותיו משני צידי המתרס, הצד היהודי והצד הנוצרי, סותרים זה את זה באופן מהותי.[1]

לנו, כבני העם היהודי, קשה לעסוק בדמותו של ישוע ובמסרים שביקש לבטא. למרבה הצער, דפי ההיסטוריה שלנו רוויים בנהרות דם רב שנשפך על ידי מאמיניו. אף אם נטען שרוב מעשי הרצח נבעו מבורותם של הכפריים והאיכרים, אנשים פשוטים ובורים ששנאתם לובתה בנאומים של כמרים חשוכים וקנאים, אנאלפביתיים בחלקם, עדיין – קול דמי אחינו השפוך זועק אלינו מן האדמה.

מאידך גיסא, לא נוכל להתעלם מתרומתו העצומה של ישוע ליהדות ולעולם. על פי הרמב”ם (מלכים יא, ד), ישוע תרם לביעור עבודת האלילים מן העולם. העיסוק בנושא הועלם ברוב הדפוסים, וכאן נביא אותם כלשונם: “אף ישוע הנוצרי שדימה שיהיה משיח ונהרג בבית דין, כבר נתנבא בו דניאל שנאמר (יא, יד) ובני פריצי עמך ינשאו להעמיד חזון ונכשלו’ וכי יש מכשול גדול מזה שכל הנביאים דיברו שהמשיח גואל ישראל ומושיעם ומקבץ נידחיהם ומחזק מצוותם, וזה גרם לאבד ישראל בחרב ולפזר שאריתן ולהשפילן ולהחליף התורה ולהטעות רוב העולם לעבוד אלוה מבלעדי יי. אבל מחשבות בורא עולם אין כח באדם להשיגם, כי לא דרכינו דרכיו ולא מחשבותינו מחשבותיו וכל הדברים האלו של ישוע הנצרי, ושלזה הישמעאלי שעמד אחריו, אינם אלא לישר דרך למלך המשיח ולתקן את העולם כולו לעבוד את יי ביחד שנאמר (צפניה ג, ט) ‘כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם יי לעבדו שכם אחד'”.[2]

במילים אחרות, בעוד שהיהדות כשלה במשימתה לבער את האלילות מן העולם ולגרום לכל באי האנושות להאמין באל אחד; ישוע הנוצרי הצליח לעשות זאת.



בשורות הבאות נסקור את עיקרי שיטתו ותולדות חייו של ישוע, הידועים לנו מתוך כתבי תלמידיו: על פי הכתבים הללו, ישוע נולד בבית לחם, ומקטנות נודע שמו כעילוי. בהיותו צעיר לימים נשבה בו רוח הקודש, והוא החל להתנבא באזור הכנרת והגליל. דרישותיו של ישוע ממאמיניו היו דרישות מוסריות. הוא הטיף לאהבת הבריות, צניעות, ענווה, אצילות רוח,[3] נוסף על הבעת בוז לעשירים נטולי החמלה והשמעת ביקורת חריפה נגד חכמי ישראל בגין התרחקותם מפשוטי העם.[4] ישוע טען שירושלים תחרב בשל התנהגויות אלו,[5] וביכה את אובדן האהבה הטהורה והנאצלת בין אדם לרעהו.

חכמי ישראל לא אהבו את הביקורת שהוטחה בהם, והשיבו מלחמה. הם טענו שישוע מזלזל במצוות נטילת ידים,[6] שתלמידיו חיללו שבת,[7] ושהוא מעודד את שומעיו להתוודות על חטאיהם בפני אדם אחר, ובכך לזכות למחילה.[8]

חכמי אותו דור נידו את ישוע והרחיקו אותו, ובעקיפין אולי אף גרמו להריגתו.[9] למרבה האירוניה, דווקא מותו הטראגי של ישוע שדרג את מעמדו – מנביא רגיל לבן אלמוות.

מעניין לציין ששנים רבות לאחר החורבן, העלו חכמי ישראל את אותן טענות שטען ישוע: חז”ל קישרו בין חורבן הבית השני לשנאת חינם,[10] ובכך שחזרו את הביקורת שהשמיע ישוע נגד חכמי אותה תקופה. יתרה מזאת, כותבי התלמוד הבינו – באיחור – שנידויו והרחקתו של ישו היו טעות קולוסאלית. בתלמוד נמתחה ביקורת מפורשת על החכמים שדחו את ישוע וביטלו את דבריו, ולא השכילו לאמץ את הכלל: שמאל דוחה וימין מקרבת.[11]

 

 

 


[1] יש הטוענים שישוע נולד כמאה ועשר שנים לפני תחילת הספירה. לפי טענה זו, ישוע היה תלמידו של התנא יהושע בן פרחיה, שחי בראשית ימי החשמונאים, והוא תלמידו של יוסי בן יועזר, נשיא הסנהדרין (הראשון!) שהוצא להורג ערב מרד החשמונאים ביוונים. זיהוי זה מבוסס על דברי התלמוד (סוטה מז, א; סנהדרין קז, ב). טענה זו נשמעה מפי הרמב”ן בוויכוח ברצלונה המפורסם (מלחמות ה’, סימן כב), וכך גם טענו רבי יהודה הלוי (ספר הכוזרי, מאמר שלישי, סימן סה), רבי יצחק אברבנאל (מעיני הישועה, מעין עשירי, תמר ח) והרשב”ץ (מגן אבות, חלק ב, סתירת אמונת הנוצרים). כך גם סברו רבינו תם (תוספות שבת קד, ב ד”ה בן סטדא), ורבי יצחק הישראלי, תלמידו של הרא”ש (יסוד עולם חלק ב, דף לד, א) והראב”ד השלישי (שלשלת הקבלה).

אולם אנשי דת והלכה אחרים סבורים שדברי הגמרא שהובאו לעיל אינם מתייחסים לישוע הנוצרי. כך למשל סברו רבי יחיאל מפריז, מבעלי התוספות (אוצר ויכוחים, עמוד 84) ורבי מנחם המאירי (סוטה מז, א). בקרב החוקרים נהוג למקם את תקופת חייו של ישוע לשנים ספורות לפני תחילת “למניינם”. אין כאן המקום להאריך בפרטי החישובים. להשלמת היריעה ראו: ד’ פלוסר, יהדות ומקורות הנצרות, ספריית פועלים, 1979; הנ”ל, ישו, ירושלים 2009.

[2] גם לרבי מנחם המאירי גישה דומה. להרחבה על תפיסותיו של המאירי ראו: א”א אורבך, שיטת הסובלנות של רבי מנחם המאירי, בתוך פרקים בתולדות החברה היהודית בימי הביניים ובעת החדשה, ירושלים תש”מ, עמודים לד–מד; מ’ הלברטל, בין תורה לחכמה; י’ בלידשטיין, יחסו של רבי מנחם מאירי לנוכרי: בין אפולוגטיקה להפנמה, ציון נא [ב] תשמ”ו, עמודים 165–166.

יחס מפתיע לא פחות עולה מכתביו של רבי יעקב עמדין, היעב”ץ המפורסם, בן המאה השמונה-עשרה. מור וקציעה, רכד; לוח ארש, עמוד סג; ספר שמוש, עמוד כה. גם בן דורו ויריבו הגדול, רבי יהונתן אייבשיץ, גילה יחס חיובי לנצרות ואף התגאה בידידותו עם כמרים. לא כאן המקום להרחיב בעניין יחסם האמביוולנטי והמורכב של החכמים לנצרות, כנקודת מוצא לעיון והרחבה ראו דבריו של מעוז כהנא, בספרו “תרנגולת בלי לב”, ירושלים תשפ”א, פרק 8.

[3] מתי יח, א–לה; לוקס יב, א–נט.

[4] מתי טו, א–כ; לוקס יא, לז–נד.

[5] לוקס יג, כג–לה; שם כא, ו.

[6] מרקוס ז, ה. בספר אוצר מאמרי חז”ל (אייזנשטיין, ערך נטילת ידים, עמוד 276, הערה כז) נאמר כי דברי התלמוד הבבלי (ברכות יט, א) על אלעזר בן חנוך שפקפק בנטילת ידיים ונידו אותו חכמים, מתייחסים לאחד מתלמידי ישוע.

[7] מתי יב, א–ח; מרקוס ב, כז.

[8] בתלמוד הבבלי (ברכות לד, ב) התנסחו נגד מנהג זה בחריפות.

[9] בבלי סנהדרין מג, א. ברוב הדפוסים הושמט קטע זה מטעמי צנזורה. האזכור עורר שאלות רבות, שהרי באותה תקופה כבר לא הייתה לסנהדרין סמכות להרוג. משום כך, חוקרים רבים סבורים שחכמי הסנהדרין סייעו בעקיפין להוצאתו להורג של ישוע ולא עשו זאת בעצמם.

[10] בבלי יומא ט, ב. ראוי לציין שבהקדמת פירוש “העמק דבר” לתורה, נכתבו דברים בוטים בהרבה, שדומים עוד יותר לדברים המיוחסים לישוע.

[11] בבלי סוטה מז, א; סנהדרין קז, ב.

 

?>
דילוג לתוכן