יציאה בראי ההיסטוריה | יוחנן כהן גדול

התנא הגדול ומתקן תקנות רבות שהפך לצדוקי

יוחנן כהן גדול היה האיש שכל אם יהודייה הייתה חולמת לזכות לגדל. מדובר בכהן גדול שזכה לשרוף שתי פרות אדומות, מצווה כפולה שרק שבעה אנשים זכו לקיימה במהלך הדורות;[1] בכהן גדול שנכנס שמונים פעם לקודש הקדשים ביום הכיפורים, וכיפר על עוונות ישראל.[2]

כדי להבין טוב יותר לאיזה כבוד זכה הכהן גדול, נביא עדות של גוי בן אותה תקופה: בצאתו של הכהן הגדול מעבודת יום הכיפורים, כל העם אשר בירושלים היו עוברים לפניו, בידיהם נרות שעווה לבנים. החלונות היו מעוטרים בווילונות הדורים ומוארים באור נרות – לכבודו. על פי רוב, הכהן הגדול לא הצליח לחזור לביתו במוצאי יום הכיפורים לפני חצות, מפני שכל העם ביקשו לנשק את כפות ידיו.[3]

על פי אחת המסורות, שמע יוחנן בת קול בקודש הקדשים שבישרה לו על ניצחון עם ישראל במלחמה.[4]

גם ייחוסו של יוחנן כהן גדול היה מכובד, נצר למשפחת חשמונאי המפורסמת,[5] ועל פי התיאור בספר יוסיפון הוא ייצג שלושה דברים המעניקים את האושר הגדול ביותר: הנהגת האומה, הכהונה הגדולה ומתנת הנבואה.[6]

במשך רוב ימיו, עד היותו בגיל מאה בערך, השתייך יוחנן למחנה הפרושים, אותו מחנה שאליו השתייכו חכמי המשנה, מייסדי התורה שבעל פה, ואף תיקן תקנות רבות,[7] חלקן נקבעו כהלכה לדורות. בשונה מאלישע בן אבויה, ששמועותיו נמחקו מכל הספרות התנאית, שפר גורלו של יוחנן ומאמריו ותקנותיו נשארו לדורות. אחת מתקנותיו המפורסמות היא תקנת הפרשת מעשרות מפירות שנלקטו מהקרקע, שיש ספק אם הופרשו מהם המעשרות.[8]

באותה תקופה התחוללה מלחמה של ממש בין חכמי המשנה – התנאים, שהיו מכונים “פרושים”, לבין הצדוקים. לא ניכנס כאן לפרטי העימות בין הפרושים לצדוקים, נייחד לכך טור נפרד. בקצרה, עיקר טענת הצדוקים נגד הפרושים הייתה על החירות הפרשנית שחז”ל נטלו לעצמם.

למרבה התדהמה, יוחנן, הכהן הגדול המפורסם שהיה במעמד חברתי ורוחני גבוה, לאחר שמונים שנות כהונה גדולה, הפנה עורף לחכמי ישראל והפך לצדוקי. כדי להמחיש את גודל המהפך, נדמיין שמועה על הרב קנייבסקי, שבגיל 90 ובצלילות הדעת, הוריד את הכיפה.

חכמי ישראל כעסו מאוד מעריקתו של יוחנן,[9]  שמן הסתם עוררה הדים רבים וגרמה לעוד רבים לעזוב את כת הפרושים. כפי שקרה כמה שנים לאחר מכן, בימי שמאי והלל; ראש ישיבה מפורסם, אדם בשם מנחם, נטש את הישיבה עם תלמידיו ויצא לתרבות רעה. יש אומרים שיצאו עימו 160 תלמידים,[10] ולפי דעה אחרת מניין התלמידים הנוטשים היה 800.[11] נגד מנחם ננקטו מייד אמצעים חריפים, ואחד מבני משפחת חשמונאי רצח אותו.[12]

חכמי ישראל החילו על יוחנן את הביטוי שאמר הלל “אל תאמין בעצמך עד יום מותך.”[13] בדורות הבאים ניסו החכמים להסביר מה גרם ליוחנן לנטוש את משרתו הרמה, את מעמדו ואת עקרונותיו, ולהיות צדוקי,[14] אך נראה שחז”ל ניסו למצוא תירוץ בדיעבד, ואילו המציאות הייתה שונה בתכלית. יוחנן הרגיש שחכמי ישראל הרחיקו לכת בדרשות הפסוקים, גם במקומות המנוגדים לסברא הפשוטה, ועל כן פעל לפי צו מצפונו.

אי אפשר שלא להתפעל מתעוזתו ומכנותו של יוחנן כהן גדול (לשעבר), שבגילו המופלג, כשהוא מוקף הילה ויוקרה, ועל אף הקושי הטבעי להודות בטעות, היה אמיץ, הודה שטעה – ושינה.

[1] משנה פרה ג, ה.

[2] בבלי ברכות כט, א. ושם נחלקו אביי ורבא אם יוחנן היה גם מלך ממלכי בית חשמונאי, או רק כהן גדול.

[3] שבט יהודה, והובא בסידור יעב”ץ (חלק ב עמודים רצד – רצה מהדורת אשכול).

[4] בבלי סוטה לג, א.

[5] הנה הבני יששכר (מאמרי כסלו טבת מאמר ד) טוען (אותיות יח – כה) שיוחנן כהן גדול היה אביו של מתתיהו, אך מבחינה היסטורית כנראה אין זה נכון, וכמו שכבר העיר על זה בצדק בביאור הגר”א (ברכות כט, א). וכן מבואר ברמב”ם (סוף הקדמתו לפירוש המשניות, פרק ו).

[6] מלחמת היהודים ספר א פרק ב.

[7] לרשימת תקנותיו המלאה ראו: מעשר שני ה, טו; בבלי סוטה מז, ב ואילך.

[8] הרמב”ם (מעשר ט, א) מדגיש שמתקן תקנה זו אינו יוחנן כהן גדול [כך מבאר הכסף משנה שם בכוונתו], מטעמים ברורים. אך בפירוש הר”ש סיריליאו על המשנה (מעשר שני שם) כותב שהיה זה אותו יוחנן. וראו עוד בתפארת ישראל, שם, שרצה לומר שהיו שני אנשים בשם יוחנן.

[9] היו שזיהו את יוחנן כהן גדול עם יוחנן הורקנוס הראשון, בן אחיו של יהודה המכבי המפורסם. לפי זיהוי זה הוסיפו וטענו שסיבת עזיבתו הייתה עלבונו על שחכמי ישראל הטילו דופי בייחוסו. כפי שמסופר בגמרא (קידושין סו, א). אך אותו יוחנן הורקנוס מת בגיל צעיר בהרבה. על כן נראה שמדובר בשני אנשים שונים.

[10] בבלי חגיגה טז, ב; ירושלמי חגיגה ב, ב. ושם מבואר שהם כתבו שאין להם חלק באלוהי ישראל.

[11] מדרש זוטא שיר השירים ח, יד.

[12] שם.

[13] בבלי ברכות כט, א.

[14] האר”י ז”ל כותב במקום אחד (שער המצות פרשת עקב, עמוד קא) שהיה זה בגלל שאכל פירות שהיה בהם נשמת אדם רשע. ובשער הכוונות (נפילת אפים דרוש ב, עמוד שד – שה) כותב בגלל שבנפילת אפים נדבקו קליפות.