תקופת אמצע בית שני, הזרם הדתי המרכזי נמצא בשלבי בנייה. האיסיים ברחו למדבר, חיו בפרישות ולא נותר מהם שריד, כמה שנים לאחר מכן, גם הצדוקים ותפיסת עולמם נעלמו. חורבן הבית שירת היטב את חז”ל, והביא לניצחונם במלחמת הדעות. לא לחינם אמר רבי יוחנן בן זכאי “תן לי יבנה וחכמיה”.[1] הוא הבין שבירושלים העסק אבוד.
ההיסטוריה נכתבת על ידי המנצחים. עובדה זו מוצאת ביטוי רב בנוגע לצדוקים; הקבוצה שהשפיעה על חז”ל יותר מכל קבוצה אחרת בישראל, ואף על פי כן איננו יודעים עליהם כמעט מאומה. ניתן ללמוד זאת מהעובדה שחז”ל הודו בחצי פה שמרבית הכוהנים בזמן בית שני היו צדוקים.[2] במקום אחר מציינים חז”ל, כמעט בהבלעה, שהיה בית דין שלם שהיה בשליטת הצדוקים.[3] זאת מלבד ימי חג שנתקנו על ידי חז”ל כמזכרת לניצחונם על מנהגי הצדוקים.[4]
יתירה מזו, חז”ל, לאחר ניצחונם על הצדוקים, התחילו לערוך מפגני ראווה לשיטתם. למשל, שריפת פרה אדומה הפכה למאורע מפורסם, שבו חז”ל הקפידו לטמא את הכהן הגדול לפני שריפת הפרה, כדי להראות שהם חולקים על דעת הצדוקים.[5] גם קציר העומר[6] וקידוש החודש[7] וניסוך המים[8] הפכו להיות חגיגות המוניות, בשביל להראות שההלכה לא נקבעה לפי דעת הצדוקים.
העובדה שרוב המידע על-אודותיהם נלקח מכותבים עוינים, כגון חז”ל והברית החדשה, בשילוב היעדר כתבים עצמיים,[9] גרמו לבלבול גדול בקרב הבאים לחקור את חיי הצדוקים, פעילותם ומורשתם. יש מי שטוען שהצדוקים התנגדו לחכמי ישראל ממניעים פוליטיים,[10] ויש הטוענים שהם שיתפו פעולה עם הגויים, וזה מה שגרם להיעלמותם.[11]
מלבד מחלוקות מעניינות שהיו לצדוקים עם חכמי ישראל, (בכל אותן מחלוקות ניתן לראות שהצדוקים היו בעלי סברא ישרה יותר מאשר חז”ל; למשל במחלוקת על ירושת הבת,[12] ובמחלוקת על ענישת עד זומם,[13] ובאופן ביצוע מיתת שריפה[14]; היו לצדוקים ויכוחים עם חכמי ישראל גם בענייני אמונה, שאם נעצום עינינו וניסע במכונת הזמן אלפיים שנה לאחור, נגלה דעות רלוונטיות מאוד גם לימינו.
על פי פרופסור דוד פלוסר, “הצדוקים התנגדו לתורה שבעל-פה ולאמונה בחיים שלאחר המוות. הם דגלו בבחירה חופשית וצמצמו את האמונה בהשגחה. בן-אדם אחראי למעשיו, אם הוא נוהג בחוכמה, הוא שומר את התורה שבכתב, שהייתה התורה היחידה שבה הכירו, ויקבל, בעולמנו אנו, את השכר והעונש מתוך סיבתיות ארצית ברורה. לפי אמונתם, היה אל רציונליסטי, שנתן את התורה, ואשר מבחינה מסוימת הוא יכול להרשות לעצמו לנוח, לתת לבני-אדם שישחקו את המשחק ואם יהיו חכמים – יצליחו.”[15] לעומת זאת, חכמי ישראל העבירו את נקודת הכובד ממעשי האדם לבחירת האל.
מסקירה היסטורית זאת אפשר ללמוד כי הצדוקים היו חריפי מוח, יראי השם ופיקחים. אלא שהם היו מציאותיים יותר מאשר חז”ל. אולם, כאמור, ההיסטוריה נכתבת על ידי המנצחים וחז”ל הם שניצחו במלחמת הדעות שהתחוללה לאחר חורבן הבית. האמונה בעולם הבא העניקה נחמה ליהודים השבורים, יותר מאשר החשיבה הריאלית והמפוקחת של הצדוקים.
[1] בבלי גיטין נו, ב.
[2] בבלי יומא ט, א; יומא נג, א; סוכה מח, ב. ויעויין שם עוד בדברי הגמרא (יומא יט, ב) שמקורם בתוספתא (שם פ”א ה”ז): “ת”ר מעשה בצדוקי אחד שהתקין מבחוץ והכניס, ביציאתו היה שמח שמחה גדולה, פגע בו אביו, אמר לו בני אף על פי שצדוקין אנו מתייראין אנו מן הפרושים. אמר לו כל ימי הייתי מצטער על המקרא הזה כי בענן אראה על הכפורת אמרתי מתי יבוא לידי ואקיימנו, עכשיו שבא לידי לא אקיימנו”.
[3] בבלי סנהדרין נב, ב.
[4] בבלי מנחות סה, א.
[5] פרה פ”ג משנה ז.
[6] בבלי מנחות סה, א.
[7] על פי בבלי ראש השנה כב, ב; כג, ב. הביטוי הקיצוני לתפיסת חז”ל המנותקת ממציאות גרמי השמים וכוללת בתוכה מתן סמכויות מפליגה לדבריהם, מופיעה שם בדף כה, א. “אתם ואפילו מזידין”.
[8] המתואר באריכות במסכת סוכה נא, א ואילך.
[9] אמנם היו שרצו לומר שמגילות קומראן שנתגלו לפני כשבעים שנה במדבר יהודה הם כתביהם האבודים של הצדוקים. ראו למשל אצל: רחל אליאור, זיכרון ונשיה, סודן של מגילות מדבר יהודה, ירושלים תשס”ט. אבל דעתה לא מתאימה למה שידוע לנו אודות דעות הצדוקים במספר מחלוקות מרכזיות.
[10] לא מפתיע שאת טענה זו טוען יצחק אייזיק הלוי בחיבורו האפולוגטי ‘דורות הראשונים’ שהקדיש לכך כרך שלם. בו טען שהם היו אנשים תאבי שלטון ושררה, שזלזלו במצוות ללא כל אידיאולוגיה ממשית. אך מדברי חז”ל שהובאו כאן נראה שפני הדברים היו שונים בתכלית. חז”ל לא היו מקדישים עמוד שלם בגמרא (ב”ק פג, ב – פד, א) כדי להוכיח שעין תחת עין פירושו ממון ולא ממש; וכן לא היו מקדישים עמוד נוסף בגמרא (יומא פה, א – ב) כדי להוכיח שפיקוח נפש דוחה שבת; ועוד עמוד שלם (סנהדרין צ, ב) כדי להוכיח שיש תחיית המתים; אם החולקים עליהם היו אנשים בורים וריקים.
[11] הנ”ל.
[12] מחלוקת זו מופיעה בבבלי ב”ב קטו, ב. תמצית הדיון הוא במקרה שאדם מת והותיר אחריו בת ונכדה. הצדוקים טענו שבאופן שאין זכרים יורשים צריכים הבת והנכדה לחלוק את כספי הירושה ביניהם, לעומת זאת חכמי ישראל טענו שבאופן שהנכדה באה לירש במקום אביה, היא לבד יורשת את כל הירושה. כיון שזכותו של אביה המת מנצחת את זכות הבת לירש. חז”ל הוכיחו שם את טענותיהם בצורה דחוקה מאוד, ובניגוד לשכל הישר.
[13] בבלי מכות ה, ב. הצדוקים טענו שעד שנענש אדם על ידו והוברר הדבר שהוא עד זומם, כלומר שהוא שיקר בעדותו, נענש הוא באותו עונש שנענש נשוא הדיון. לעומת זאת חז”ל טענו שרק אם עוד לא נענש הנאשם בפועל מענישים את העדים, אבל אם הנאשם כבר נענש, נפטרים העדים מעונש. על אף שהדין הוא לא מובן מסברא, היאך יתכן להעניש עדים שרצו לגרום נזק ולפטור אותם כליל במקרה שהם גרמו נזק.
[14] בבלי סנהדרין נב, ב. הצדוקים פירשו את מיתת שריפה האמורה בתורה כפשטה, בתוך מדורת אש. לעומת זאת חז”ל דחקו שם בלשון הכתובים וביארו שמיתת שריפה נעשית על ידי השלכת עופרת רותחת לגרון הנאשם.
