התחברות

נא הכנס את מספר הטלפון שלך למטה נא הכנס את הקוד שנשלח לטלפון שלך שלח קוד מחדש
עדיין אין לך משתמש? הרשם ליוצאים לשינוי עכשיו!

יידישקייט

אברום לייב

אהרון זילברשלג, המשגיח הנערץ מתקרב אליי, רוכן לעבר אוזני ולוחש לי: “חכה לי ליד החדר.”

אני הולך ונעמד מאחורי הדלת. הוא מגיע וצובט אותי בלחי. האמת היא שחיכיתי לשיחה הזו זמן רב. לא מכבר עליתי לשיעור ב’, ורציתי לפתוח דף חדש בחיי.

 

“מה שלומך? איך אתה מרגיש לגבי ההתקדמות בלימודים? איך אתה מרגיש באופן כללי בתקופה הזו?” הוא שואל כשאני מתיישב בכיסא בחדרו.

“ברוך ה’, אני מרגיש מצוין,” אני עונה. “קצת חסר לי החשק ללמוד, אבל אני מבטיח שמהיום אשתדל ללמוד טוב יותר.”

“למה לדעתך חסר לך חשק ללמוד? היית הבחור הכי טוב בשיעור שלך, יש לך ראש טוב, יש משהו שמפריע לך? משהו מטריד אותך?”

“אההמ… לא. אני פשוט… אהההמ…” בתוך תוכי אני יודע שלא טוב לי, יש משהו נורא שמציק לי כבר כמה שנים, בערך מאז גיל 11, קוראים לזה “יידישקייט”… ואני אומר לעצמי בלב: אם המשגיח ישאל אותי על זה, אני מספר לו את כל האמת. הפעם אני לא מפספס את ההזדמנות להיפתח ולהוציא את זה החוצה, אני לא יכול יותר להסתובב עם זה בבטן.

המשגיח ממשיך: “ה’בית ישראל’ לימד אותנו שאם אין חשק, לומדים בלי חשק. מי אמר שצריך שיהיה חשק?” ולאחר שתיקה קלה, הוא מוסיף, “ומה שלומך באופן כללי? איך אתה בנושא היידישקייט? דיברו איתך על זה שיש מקומות שאסור לגעת, כן? אתה מצליח לקיים את זה?”

 

הנה, סוף סוף הגיע הרגע שחיכיתי לו כל כך. אני חייב להתוודות עכשיו ולהוציא את זה ממני. אם לא עכשיו, אימתי? אני כבר בן 15, ובכל פעם שהמשגיחים שאלו אותי על הנושא הזה, התחמקתי ושיקרתי. לא מעניין אותי כלום, עכשיו אני מספר לו את כל האמת! אוף, למה אני מסמיק כל כך.

אני מניע את ראשי מימין לשמאל לשלילה, כל גופי מצטמק בכיסא ועיניי מתרכזות בנקודה מתקלפת בשולחן הפורמייקה.

סוף סוף זה קרה! הוצאתי את זה. עכשיו המשגיח יודע שאני נכשל בעבירה הזו.

אני ממתין בשקט, כולי המום מגודל הרגע. יחד עם תחושת הקלה אדירה, אני מרגיש מבויש ונבוך. חם לי באוזניים ובאזור המצח, העיניים שלי דומעות קצת והידיים שלי זזות באופן מאולץ.

כן, אני בכבודי ובעצמי, הבחור הכי טוב בשיעור, נתפס בקלקלתו וכעת הוא יושב מול המשגיח שיודע גם הוא את הסוד הנורא.

“טוב, אני חושב שהכי טוב יהיה להוציא את ה’שולחן ערוך’ מהארון ולהקריא לך מה שכתוב,” אומר המשגיח ומוציא מארון העץ המוזהב הצמוד לשולחנו כרך דהוי של ה’שולחן ערוך’ ומקריא מתוכו: “אסור להוציא שכבת זרע לבטלה, ועוון זה חמור מכל עבירות שבתורה.”

הוא סוגר את הספר ואומר לי: “מה שהיה היה, מהיום אל תעשה את זה”.

זה הכול.

שתי דקות של נשימה עצורה הגיעו אל סיומן.

אני נושם אל תוכי את תחושת ההקלה ויוצא מהחדר בדילוגים, מרגיש משוחרר ונקי מהמעמסה שסחבתי בליבי במשך שנים.

 

***

מאז אותה שיחה ובמשך כמה שנים הייתי “שמור” ולא “נכשלתי”. הפכתי לבחור נינוח יותר, שמח יותר, חברותי יותר ובעל ביטחון עצמי. בעולמי המצומצם דאז הגשמתי את המצופה ממני.

את הארת ההתפכחות ואת ההבנה שחייתי בעולם חולני ומעוות למדי, קיבלתי לצערי רק בגיל בוגר יותר, כשכבר הייתי נשוי ואב לכמה צאצאים.

בין העולמות / הדרך שלי
15/05/2023

מאמרים נוספים

אֱהֹבו אֶת הַמְּלָאכָה: עבודות זמניות


סעודה שחורה - סיפור המעשה


מעל למצופה


היסוד החמישי


למלא את החלל


על קידוש החיים והבחירה


דילוג לתוכן