יוצא וטוב לו

בתחילה, כשיצאתי בשאלה, היה לי קשה לשוחח עם חרדים.
כמעט ניתקתי קשר עם כל חברי מהעבר הלא רחוק. משהו במבט המרחם שלהם, היה שובר אותי. במידה מסוימת הרגשתי מגורש.

כאילו לא אני הייתי זה שיצא בטריקת דלת.

היום הכל כל-כך שונה.

היום אני זה שמתבונן בהם במבט מרחם, כעל כלואים בכלוב מחשבתם. היום אני לא מרגיש שנאבדתי אלא הם נראים לי אלה שמאבדים את החיים שלהם, החד-פעמיים, הקצרמרים. היום אני יוצא וטוב לו, אבל לא תמיד הייתי.

כשאתה מגיח לעולם בפעם השנייה, היא חסרה לך, אלוהים יודע כמה, הגלולה האמונית. אלוהים לא מחבק אותך יותר, ולא שומר עליך. וזה מפחיד.

אבל אחרי שהבשיל בך פרי הספק – אתה מחוסן והגלולה לא תעבוד יותר לעולם.

אתה יוצא למסע חדש, ארוך, יש שיגידו אין סופי.

זה לא נכון.

מיטיבי הלכת וברי המזל מגיעים לסוף המסע.
ומה יש שם? בעיקר השלמה.
השלמה עם החיים האלה, חסרי המשמעות.
השלמה עם פחד וחוסר וודאות.

ואולי גם אושר. כן, אושר.

אושר מהידיעה, שאין בי שום פסול. מעולם לא היה.

אושר מהזכות להיות יצור תבוני בקוסמוס הזה. גרגיר חול אפסי, שמסוגל לחוות, להתאהב, לסלוח, ומי יודע? אולי גם לשנות משהו.

זה הרבה יותר מרגש,
מלחיות בתחתית ההיררכית בה חיים מאמינים.

בסוף המסע אתה מבין, שרק אתה זה שינתב את הרפסודה שלך ימינה או שמאלה, ורק אתה תחליט בשבילך מה טוב לך.

בסוף המסע אתה מבין, שאתה הוא האלוהים.

אז אני יוצא וטוב לו,
ומה אתם?

?>