זר לא יבין. שנים חשבתי ככה.
הבחירה לעזוב את הקהילה החרדית, הסגורה והשמורה, גוזרת, בהכרח, אינספור גילויים חדשים, חוויות שונות ולפעמים משונות, הרבה בלבול ותמיהה. הדברים נכונים לכל תחומי החיים, שמשתנים ב-180 מעלות. ענייני “בינו לבינה” אינם שונים. להפך. גדלנו על שמירת נגיעה (בנות ובנים), שמירת העיניים (בעיקר בנים) ושמירה והתנזרות כלליים (כולם!). מין הוא מחוץ לתחום השיח עבור מי שלא זכה ששמו יתנוסס במודעת “באו בקשרי השידוכין”, והמפגש הראשון של הנערה – או לפחות כך אמור להיות – עם הלכות ביאה, ברור שיהיו הלכות, מפורטות עד אימה, הוא בחדר המלחיץ של מדריכת הכלות. שמעתי שההדגמות כוללות בננה ואשכולית. לא יודעת. לא זכיתי להגיע לשלב הזה. אני יצאתי קודם. כשהצעות השידוך החלו לזרום, הבנתי שעליי להחליט עכשיו, האם אני ממשיכה להסתלל: חתונה, ילדים והרבה, נעשית מורה נכבדה, מרבה לשתף במתכוני עוגיות ב-10 דקות וסאקרית של מבצעי שמפו ומרכך ב”אושר עד”, או שאני מאפשרת לתהיות שסדקו את חומת האמונה שלי, סדקים קטנים נכון לאותה עת, להתברר לפני שאני נכנסת בעול חופה וקידושין. העתיד הצפוי מדי לא היה לרוחי ובחרתי בלא-נודע. עזבתי את הסמינר, ועד מהרה הייתי חייבת למצוא עבודה ולצעוד את צעדיי הראשונים, מהוססים ומבולבלים, בעולם שמורכב מגברים ונשים שחיים בכפיפה אחת, משוחררים מאיסורי ייחוד. ללחוץ יד למראיין בריאיון עבודה, ללמוד לא להירתע כשקולגה נוגע בכתפי כדי להסב את תשומת ליבי, ובשלב מתקדם יותר, שהשם ישמור, לרקוד עם גבר זר. זה היה מעבר קיצוני וחריף, מאיסור גמור והפחדה, לשחרור מוחלט. אין פלא שכמו רבים, בחרתי במוכר ובידוע. לא הצלחתי להתחבר לחילונים, הפער היה גדול מדי ואני גם כך הרגשתי אבודה. החיבור עם יוצאים, לעומת זאת, היה מיידי ומתבקש. הרקע הדומה, הלבטים הדומים, הערגונות המשותפים לעולם הקודם, התסכול מהסתירות בדת, שהעמידו בסימן שאלה ענק את כל החינוך והיסודות של האמונה, הקונפליקטים הרבים מספור מול המשפחה והקהילה, חוויות הילדות הזהות, ובעיקר, ההומור המגזרי. הרגשתי שמדברים בשפה שלי, ויחד עם ההתמודדויות של השנים הראשונות ליציאה, החיבור הרומנטי היה כמעט בלתי נמנע.
מובן שזה לא ייחודי לי. הבחירה בבנזוג מרקע דומה היא אוטומטית אפילו. אפשר להבחין בזה בכל מעגלי המיעוטים בכל חברה שהיא, בדחף להתכרבל בחיק המוכר והידוע. החבר הראשון, השני, השלישי (וכן הלאה, בשלב מסוים הפסקתי לספור והתחלתי להיאנח) שלי היו יוצאים. לא חשבתי שיש לי אופציה אחרת. איך אצליח בכלל להתחבר למישהו חילוני, על מה נדבר, לְמה נרפרר, איך הוא יכיל את השונות שלי ויקבל את מסלול חיי החריג כל כך מהנורמה הישראלית. חשבתי שאני מתמודדת ביותר מדי חזיתות, אז שלפחות בתחום הזוגי ארגיש בבית.
אממה, אצלי, עד שבחרתי אחרת, הקשרים האלה לא הוכיחו את עצמם לאורך זמן. כי לא רק הרקע דומה, גם השריטות. והפיצוצים לא איחרו לבוא. מלבד זאת, חיבור על בסיס גדילה בקהילה חרדית לא מספיק, כך התברר לי פעם אחר פעם. בשביל קשר בר קיימא צריך יותר מזה.
תהליך היציאה כולל גם תהליכי בירור אימננטיים, יצירת עולם פנימי חדש על חורבות העולם שאבד, טיפול אמיתי בטראומות וכינון עצמי מעודכן, מפותח ומודע. אם כן, ייתכן שעבור א.נשים מסוימים.ות, בחירה בבן זוג יוצא לא רק שאינה ערובה לקשר זוגי מוצלח אלא דווקא דבר שמשמר היצמדות למקום שאינו רלוונטי עוד?
אולי. יש זוגות שמצליחים לצמוח, אני מכירה כאלה, וישנם אחרים – ולא מעטים, שהבחישה בעבר לא מאפשרת להם להתקדם ולהתפתח, והם למעשה נשארים חרדים, רק בלי כיסוי ראש.
ומה אומר המחקר? מתברר (גוגל מהיר) שאפשר, יאפ, אפשר, לנבא את מידת ההצלחה של קשר זוגי לטווח הרחוק. הפרמטרים, תחזיקו חזק, לא קשורים לרקע שממנו מגיעים בני הזוג, בכלל לא. מה שחשוב הוא האופן שבו הם מתמודדים עם רגשות קשים. כן, זה המשתנה הקובע בנוסחת הזוגיות, קטע, הא? האם אפשר לייחל לפרמטר יותר חוצה-מגזרים מזה?
בקצרה: בשנות ה-90 פיתח החוקר היהודי (והדתי!) ג’ון גוטמן מודל לניבוי מידת ההצלחה בקשר זוגי מחייב, כלומר נישואין; הוא ראיין זוגות – חיפשתי וחיפשתי לא מצאתי כמה, אבל אני רוצה להניח שמדובר במספר גדול של מרואיינים, כדי לא לזרוק את הנתון היפה לפח המחקרי, זרמו איתי – שאך נישאו, הסיק מהתשובות שלהם מי יתגרש בזמן הקרוב ומי יתמיד בקשר שלוש שנים לפחות, והצליח לקלוע ב-94% מהמקרים. לפי מחקרו, אחד הפרמטרים להצלחת הקשר הוא סגנון התמודדות זהה של בני הזוג עם רגשות שליליים.
אם בני הזוג, שניהם, נוטים לדבר על הקושי ולשתף במה שעובר עליהם, מעדיפים לנבור ולמצוא בעצמם את הפתרון – בינגו. יש סיכוי נהדר להמשך הקשר. וכן להפך, אם בני הזוג – כאמור, שניהם – מתמודדים עם רגשות קשים באמצעות חפירה פנימית, עצמונית, ללא משתתפים, נוטים לחלק עצות ולא מתרעמים כשמקבלים אותן, אופן ההתמודדות הזהה הזה יכול להיות בסיס איתן לזוגיות פורה ומתמשכת.
יפה, אחרי שבודדנו את מרכיב הרקע הדומה כפרמטר לקשר מוצלח, תראו כמה יתרונות יכולים להתרגש עליכם, על שניכם, אם תבחרו לצאת עם מי שלא דומע מצלילי “יה אכסוף” ושבשבילו חנינא בן דוסא הוא שם של רחוב בדרך לשוק הפשפשים ביפו; ואם תעזו לצאת מהמקום הנוח וליהנות מהיכרות הדדית ועמוקה עם עולם חדש. במקרה כזה אתם לא תהיו אלו שרק לומדים ומקבלים, אלא גם תורמים ומלמדים. בני זוג, בקשר בריא כמובן, שואפים להכיר זה את עולמו של זה, ואין דבר נחמד מלהכיר לבן הזוג את המנהגים, את התרבות, את הניואנסים החרדיים שעבורכם הם מובנים מאליהם ועבור החילוני הממוצע הם פלא עצום ומרתק. והבונוס: אתם צפויים לגלות בעצמכם, על עצמכם, דברים נהדרים שלא ידעתם עד כמה הם כאלה.
האם יש בדבריי המלצה חמה להיפרד ממחשבת “זר לא יבין” לטובת היכרות עם “חיים שכדוגמתם עוד לא ראינו מעולם”? לא ממש, הרי יש כל כך הרבה זוגות מוצלחים של יוצאים, ואהבה זוגית הלוא היא פלא עצום ורב רבדים. אבל אם תמיד הייתם בטוחים שהשוק שלכם, מטבעו, מצומצם מאוד, מה דעתכם לחשוב על הרחבת המעגלים?
