היציאה מהחברה החרדית היא מסע מטלטל, ורבים מבין אלה שבחרו לעזוב את החברה החרדית חווים ניתוק מהמשפחה, בלבול גדול, קושי להשתלב בחברה הכללית ובדידות שרק מהגרים יבינו. כאשר מדובר בזוגות נשואים, שעוברים את התהליך יחדיו, אפשר היה לחשוב כי לפחות חלק מהקשיים יתפוגגו בזכות העובדה שהתהליך הוא משותף ושהזוגיות תתחזק. בפועל, מתברר, זוגות רבים שיצאו יחד – מתגרשים לאחר שהתהליך מסתיים.
אבי (48), שגדל בבני ברק, הכיר את גרושתו כשהיה בן 18 בלבד, באמצעות שידוך. אחרי יותר משני עשורים יחדיו, כשהם חובקים ארבעה ילדים משותפים ולאחר שיצאו יחד בשאלה, הם החליטו שמוטב להמשיך מכאן בנפרד.
״ההורים שיתפו אותי שאני הולך להתחתן״, מספר אבי כיצד הכיר את אשתו לשעבר. ״נפגשתי עם הבחורה עשר דקות, למען הפרוטוקול, לא באמת ציפו לאישור שלי. התחתנו עוד לפני שהיא הייתה בת 18. הייתה לנו זוגיות טובה וכיבדנו אחד את השנייה, גם כשלא היה טוב. הבנתי שאנחנו לא מתאימים, מהמקום שממנו באנו, להתגרש זו בכלל לא אופציה״.
ברבות השנים התרחק אבי מהדת ושיתף בכך את אשתו. תחילה היא ביקשה לא להיות מעורבת, אך כעבור שנתיים הצטרפה אליו לתהליך של יציאה בשאלה. ״התחילו להתעורר אצלי שאלות באמונה״, הוא מתאר את שאירע. ״סיפרתי לה שיש לי שאלות באמונה, בחינוך ובכלל בנוגע לדרך, והיא ביקשה שלא אשתף אותה ואת הילדים. התחלנו להרגיש התרחקות בינינו, כי התעסקתי רוב הזמן בשאלה, האם הדרך הזאת נכונה. לאט לאט היא הסכימה לשמוע על הספקות שלי, עד השתכנעה. היה לי חשוב שהיא תעשה את זה יחד איתי, כדי שלא אאבד את הקשר עם הילדים. התחלנו לשתף אותם בתהליך, עד שיצאנו כולנו ועזבנו את העיר החרדית״.
שומרים על יציבות
ליציאה המשותפת, מודה אבי, ישנם יתרונות רבים. ״הילדים חווים יציבות, כי שני ההורים ביחד בתהליך״, הוא מסביר. ״יש לי חברים שעוברים את זה לבד, והתהליך מלווה בניכור הורי. יתרון נוסף הוא שיש תמיכה מהמשפחה ואף פעם לא הרגשתי את הבדידות שמרגישים יוצאים רבים. מצד שני, מדובר בתהליך של שנים ואתה מתחיל תהליך פנימי ארוך, להכיר את עצמך מחדש, ולא יכול להתמקד רק בעצמך כי יש עוד אנשים לצידך שעוברים טלטלה וצריך להיות שם בשבילם״.
מדוע זה הסתיים בפרידה?
״אנחנו שני אנשים שונים באופי״, מסביר אבי. ״אם היינו נפגשים שלא במסגרת שידוך, כנראה לא הייתי מתחתן איתה. אחרי היציאה בשאלה, גרם לי התהליך לשבור מוסכמות ולבדוק דברים אחרים. הפער לא היה רק בדת, שם דווקא הצלחנו לגשר על הפערים. אחר כך, הייתה תקופה מתוחה שהסתיימה בטוב אנחנו ביחסים טובים ועושים ארוחות עם הילדים״.
זו כנראה הנקודה המרכזית, שחוזרת על עצמה גם בסיפורים אחרים: התהליך המשותף אינו מחפה על העובדה שמלכתחילה לא מדובר בזוגיות מבחירה, וברגע שיוצאים מהעולם החרדי – התפרים העדינים נפרמים. ״לדעתי להרבה זוגות אין התאמה אמיתית״, מסכים אבי. ״רק כשהם יוצאים בשאלה, יש להם את האפשרות להתגרש״.
יעל (35), אם ארבעה ילדים שגדלה בבית ליטאי והתחתנה בשידוך, מצאה את עצמה בסיטואציה דומה כאשר הזוגיות התפרקה בתום 13 שנות נישואים ויציאה בשאלה יחד עם בעלה.
״קיבלתי החלטה שאני לא ממשיכה את החיים החרדיים״, היא מספרת על תהליך היציאה. ״בהתחלה הפכנו את החיים ליותר מאפשרים בניואנסים מאוד קטנים, ובשלב מסוים החלטתי לסיים את החיים החרדיים. בעלי דאז הראה נכונות להצטרף אליי. הופתעתי מאוד, לא ידעתי להעריך את זה. המחשבה הראשונה שלי הייתה לעזוב את הבית ואת הילדים, אבל הכול השתנה כשהוא הביע רצון להצטרף אליי וזכיתי בילדים שלי״.
למה זה לא עבד?
בדיוק כמו במקרה של אבי – היעדר הבחירה. ״הוא נורא נסחף אחריי והיה מאוד תלותי בשביל לשמור את התא המשפחתי״, היא אומרת. ״דווקא בגלל שיצאנו בשאלה, היו לי כוחות לקום ולעזוב את המקום הזה, שלא הייתה בו אהבה וזוגיות. אני לא בחרתי בבעלי והוא לא בחר בי. ההורים בחרו בנו בשבילנו, ואני מראש לא התחברתי לבן אדם. אם אני אדם חופשי, מדוע שאחיה עם אדם שאני לא מתחברת אליו? כל עוד הייתי במגזר החרדי, זה היה לא מתאים להתגרש, אבל ברגע שיצאתי הכול מותר״.
כלומר, הגירושין במצב הזה הם לא היוצא מן הכלל, אלא הבחירה הכמעט טבעית. ״הסיכוי להישאר יחד שואף לאפס, ורואים את זה בשטח״, מסבירה יעל. ״כשאני שומעת על זוגות שנשארו יחד אחרי שיצאו בשאלה, זה ממש מפתיע אותי ואני מעריצה אותם. זה כמו הימור שצלח, וזה נדיר, ממש כמו לזכות בפיס״.
לנצח את הסטטיסטיקה
זוג כזה, שלעת עתה ״זכה בפיס״ כדברי יעל, הם יהודה (35) ואלישבע צ’רנוביצקי. השניים יצאו בשאלה יחד ושרדו כזוג. ״התחתנו בשידוך ואנחנו נשואים 13 שנה״, הוא מספר. ״שנינו מגיעים מבתים ליטאים ושנינו לא בדיוק הלכנו בתלם גם כשהיינו חרדים. כבר בגיל 17 התחלתי לפזול החוצה, אבל עדיין נשארתי בתוך המסגרת ולא ראיתי את עצמי כחילוני. אלישבע אשתי גם לא הלכה בדיוק בתלם, ואבא שלה ביקש לחתן אותה כדי שלא תקלקל את האחיות הקטנות״.
שנתיים אחרי החתונה צ’רנוביצקי התגייס לצבא ואט אט הם החלו להתרחק מהחברה החרדית. ״ידענו שהילדים שלנו לא ילמדו במוסדות חרדיים, אבל השיח של היציאה עדיין לא היה שם. ברבות השנים אשתי הלכה והתרחקה, וגם אני לא הייתי שם אבל נשארתי כלפי חוץ חרדי, כי זה היה לי נוח. בחדרי חדרים הייתי חילוני. אפילו כשהיא יצאה במוצהר, לא חשבתי שאני אצא גם כן וחשבתי שאמשיך לנהל חיים כפולים. אהבתי את המקום שהייתי בו.
״לאט לאט הסממנים החיצוניים שלה הגיעו. הייתה בינינו תקשורת כל הזמן וכיבדנו אחד את השנייה. היו קשיים אבל הייתה הידברות. היו הרבה ויתורים משני הצדדים; למשל, כשהיא התחילה לאכול לא כשר זה היה רק מחוץ לבית, ובבית המשכנו לשמור כשרות. בשלב מסוים היה בבית בשרי, חלבי ו׳טרף׳״.
״אחד היתרונות ביציאה בשאלה משותפת הוא שלא מאבדים את הבית״, ממשיך צ’רנוביצקי. ״עצם היציאה בשאלה זו טלטלה בעיקר לנפש, והידיעה שיש מקום שבו מקבלים אותך ושיש לך לאן לחזור, מאוד עוזר בתהליך. גם שנינו הגענו מהעולם החרדי ולא בקיאים בעולם הדייטים. להתחיל להיכנס אליו, זה לא פשוט״.
מה מבדיל את צ’רנוביצקי משאר הזוגות? לתחושתו, ההידברות וההכלה.
״הרצון להישאר ביחד גרם לנו להילחם אחד על השנייה״, הוא אומר. ״אלישבע יצאה קודם ואני בעקבותיה. גם כשידעתי שאני עדיין לא שם, כל עוד לא הייתי שלם במאה אחוז, לא רציתי לעשות את הצעד, כי יש לנו ילדה שהבינה ופחדתי לעשות לה טלטלה. אף פעם לא חשבתי על זה במונחים של הצלחה, עד ששמעתי מאנשים שצלחנו את הסטטיסטיקה. אנשים מופתעים מאוד לשמוע שיצאנו מהמגזר החרדי ביחד. רק אז התחלתי להבין שאנחנו מיוחדים״.
