חרדים (לא) באקדמיה

מה עשתה מדינת ישראל כדי לשלב חרדים באקדמיה ומדוע היא נכשלה? כתבה ראשונה בסדרת הכתבות: “יוצאים וחרדים באקדמיה”

למה אקדמיה?

האינטרס של המדינה לשלב חרדים באקדמיה הינו ברור: הפחתת שיעורי העוני בחברה החרדית שהולכת וגדלה. 42% מהמשפחות החרדיות מוגדרות כעניות לעומת כ-11% באוכלוסייה היהודית שאינה חרדית. בנסותה לצמצם פער זה, המדינה משקיעה משאבים לא מבוטלים בשילוב חרדים באקדמיה, עד כה ללא הצלחה. לפי דו”ח מבקר המדינה מ-2018, בין ארבעה גברים חרדים שיתחילו לימודי מכינה קדם אקדמית רק אחד יסיים לימודי תואר ראשון. לפי אותו דו”ח, גם תחומי הלימוד בהם בוחרים הסטודנטים החרדים אינם מבוזרים באופן שתהיה בהם מספיק תועלת לשוק התעסוקה, ושיעור העלייה של מספר הסטודנטים החרדים אינו משביע רצון.

הגמרא עוזרת?

משיחותיי עם בוגרי החינוך החרדי נראה, כי חלק משמעותי מן הכישלון בשילוב הגברים ושיעור הנשירה הגבוה שלהם, הינו תוצאה של התמה החרדית לפיה לומדי הגמרא ובוגרי הישיבות הם מעין “סופרמנים קוגניטיביים”. בחור ישיבה גדל על המיתוס לפיו לומדי גמרא מסוגלים לכל סוג אחר של לימוד בקלות רבה. הגמרא לפי מיתוס זה, דורשת מאמצים קוגניטיביים שאין להם אח ורע בלימודים הכלליים ה’נחותים’ לעומתה, והצטיינות בלימודי הגמרא מעידה בהכרח על הצלחה פוטנציאלית בכל מקצוע אחר. גבר חרדי שמגיע עם המטען התרבותי הזה, מתקשה לקבל את העובדה שבאקדמיה, כמו גם בשוק התעסוקה הכללי, הוא צריך במקרים רבים להתחיל למעשה מאפס וכישוריו אינם רלוונטיים. הגבר החרדי שנתקל במכשול זה, הדורש ממנו לפשוט חלק מהותי ועמוק מזהותו ולהכיר בהיעדר היתרון היחסי שלו, מעדיף לרוב לבחור בדרך הקלה יותר ולחזור ללמוד בישיבה. בחזרתו לישיבה הוא גם יפסיק “לבטל תורה”, שזוהי עוד תמה הטבועה ב-DNA של גברים חרדים.

גברים חרדים שיוצאים ללמוד לימודי “חול” מתחבטים במקרים רבים בקונפליקט עמוק: מצד אחד הם מעוניינים לרכוש השכלה, ומצד שני הם לא לומדים לימודי קודש, כלומר מבזבזים את זמנם על “ביטול תורה”. אמנם חלק גדול מהסטודנטים החרדים לא היו “שפיצים”, כלומר מצטיינים במיוחד בישיבות ובכוללים, ובכל זאת, הפסקה רשמית מלימודי הקודש מהווה בחרדיות המודרנית מעין חטא מתמשך הגורר ייסורי מצפון.

מיתוס העליונות האינטלקטואלית

אתוס “חברת הלומדים” שמהווה אחת מאבני היסוד של החרדיות המודרנית, מושתת בין השאר על אבני בניין אלו. מצד אחד, החטא שכרוך ב”ביטול התורה” דוחף את הגברים החרדים להקדיש את חייהם ללימודי “קודש”, ומצד שני, האמונה בעליונות האינטלקטואלית שכרוכה בלימודי הגמרא והקודש, מעניקים ללומדיהם תחושה שהם אינם נחותים ביחס לאינטלקטואלים אקדמיים וביחס להישגי המדע שבו הם אינם נוטלים חלק (אך כן משתמשים ביישומיו).

המיתוס של העליונות האינטלקטואלית מתבטא בין השאר במעין סיפורי גבורה על הרבנים החרדים שמשקיעים את מלוא מרצם בלימודי הקודש. לדוגמה, לפי סיפורים אלו, ה”חזון-איש” שהיה אחד הרבנים החרדים (הליטאיים) הבולטים מהמאה הקודמת, ידע לייעץ לבכירי הרופאים בארץ בנושאים רפואיים וזאת למרות שהוא מעולם לא למד רפואה. הגמרא והתורה בלבד הן שהעניקו לו ידע אבסולוטי עד כדי כך שהוא היה פותר דילמות רפואיות סבוכות בקלות ובלי ידע מוקדם. באופן דומה גם מסופר על הרב יצחק-זאב-הלוי סולובייצ’יק מהמאה הקודמת שאחרי מבט אחד בלבד היה מסוגל לדעת מיד מהו מספר העלים של עץ אקראי, וזאת, כתוצאה מגאונותו ומלימודי הגמרא שחידדו אותה. מיתוס העליונות האינטלקטואלית גם גורם לכך שהקהילה החרדית ה”מיינסטרימית” מתייחסת בזלזול מסוים לאקדמאים חרדים שעסוקים בלימודים ‘נחותים’. חוסר הכרה חברתי זה מקשה אף הוא על הסטודנט החרדי ומוביל אותו לוותר על מאמציו ‘ריקי התוכן’ באקדמיה ו/או בשוק התעסוקה.

כשה’שאבאבניקים’ הגיעו להייטק

בתחילת העונה השנייה של הסדרה “שבאבניקים” (של היוצר אלירן מלכה), ישנה סצנה מבריקה שממחישה היטב נקודות אלו. בסצנה, שלושה מהגיבורים – לסרי, לייזר בראון ומאיר סבג (דניאל גד, עומר פרלמן וישראל אטיאס), הם בחורי ישיבה “מודרניים” שמנסים להתקבל לתוכנית בהייטק לאחר שהחליטו לוותר על לימודיהם בישיבה. הם מגיעים לראיון זחוחים ומשוכנעים בעליונותם האינטלקטואלית שנובעת מהשנים בהן בילו על ספסלי הישיבה. כאשר המראיינת מבשרת להם שהם אכן התקבלו לתוכנית אבל יזדקקו ללימודי השלמה של שנתיים וחצי כי הם לא יודעים “כלום” הם מזדעקים ולא מסוגלים לקבל את דעתה; הרי הם למדו מסכת “יבמות” ומסכתות אחרות שבגמרא, מהי בשבילם עבודה בהייטק כמתכנתים ואיך ייתכן שהם צריכים להשלים כל כך הרבה ידע?

הסצנה, המסתיימת בכך שהם מפוצצים את הראיון וחוזרים לישיבה, משקפת היטב את הנקודות אותן העליתי: מצד אחד, תחושת ה”כוחי ועוצם ידי” האינטלקטואלית שמלווה את צעדיהם בעולם הכללי מכשילה את החרדים מלהגיע להישגים, ומצד שני, הישיבה ולימודי ה”קודש” לעולם יהיו מפלט ראוי, גם במחיר דלות.

חסמים בדרך לאקדמיה

מבקר המדינה, בדו”ח משנת 2018, מצביע על חסמים אחרים: חוסר בהשכלה תיכונית (בעיקר במתמטיקה ואנגלית), היעדר כמעט מוחלט של מבחנים ומטלות במערכת הלמידה הישיבתית והתחלת לימודים בגיל מאוחר, בו רוב הסטודנטים החרדים הם כבר בעלי משפחה. אין ספק כי אלו קשיים הדורשים התמודדות, אך הם אינם יורדים לעומק הבעייתיות המיוחדת המאפיינת את המכשולים של הגברים החרדים באקדמיה. המבקר מציע נקודת מבט חיצונית על הקשיים של הגברים החרדים ומפספס את הניואנסים התרבותיים היחודיים שבלעדיהם לא תוכל להתקבל תמונה שלימה.

השקעת המדינה בחרדים

המדינה משקיעה מאמצים רבים בסטודנטים החרדים והיא מעניקה להם מעטפת תומכת משמעותית, למרות זאת היא נכשלת בשילוב חרדים (בעיקר גברים) באקדמיה. העלייה במספר הסטודנטים החרדים (כ-83% בין השנים 2010-2017) אינה משקפת הצלחה כלשהי, שכן שיעור העלייה לא השתנה כמעט כלל מהשנים שקדמו לתוכנית ולכספים שהושקעו בה.

במסגרת מאמצי המדינה לשלב חרדים באקדמיה, הוקמו מעין שלוחות אקדמיות של מוסדות להשכלה גבוהה שבהן לומדים הסטודנטים החרדים בהפרדה מגדרית ומגזרית – המח”רים (מרכזים חרדיים). מח”רים אלו הוקמו למרות ביקורת ציבורית רחבה, כדי לאפשר לחרדים לימודים בהפרדה מגדרית ומגזרית כפי שתרבותם מכתיבה. יחד עם זאת, דו”ח מבקר המדינה מ-2018 חשף כי ההיקף הממוצע של הלימודים במח”רים מהווה רק 75% מהיקף הלימודים של תוכניות הלימודים המקבילות בציבור הכללי, כך שהלימודים בהם קלים יותר במידה משמעותית. בנוסף, רמת הלימודים במח”רים לעתים קרובות אינה מספקת, עד כדי כך שהמל”ג המליץ שלא להעניק תואר לבוגרי אחת התוכניות. רמת לימודים ירודה זאת עשויה למנוע את השתלבות בוגרי התוכנית בשוק התעסוקה פשוט משום שרמת הידע של הבוגרים אינה מספקת.

מלגות, מנטורינג וטיפול פסיכולוגי

בנוסף למח”רים, הסטודנטים החרדים מקבלים מלגות שמכסות חלק ניכר משכר הלימוד שלהם והם זכאים למערכת היקפית תומכת, כגון טיפול נפשי למעוניינים וליווי/מנטורינג של סטודנטים משנים מתקדמות. כל אלו הם חלק מן המשאבים שהמדינה משקיעה בשילוב הסטודנטים החרדים באקדמיה. אך למרות מעטפת זאת, שיעור הסטודנטים החרדים באקדמיה לא עלה במידה מספקת לפי יעדי התוכנית הממשלתית ומתוכם, כמות הסטודנטים הגברים קטנה מדי מסך הסטודנטים החרדים; רק 35% מהם (ו-22% מהבוגרים) הינם גברים. זאת, מבלי להזכיר את נתוני הנשירה שראינו קודם, לפיהם רק סטודנט חרדי אחד בין ארבעה שהתחילו מכינה קדם אקדמית יסיים לבסוף תואר ראשון.

התכנית הממשלתית, שמנוהלת ע”י המועצה להשכלה גבוהה (המל”ג) והמועצה לתכנון ותקצוב (הות”ת), נחלה כישלון במספר חזיתות נוספות. לפי דו”ח המבקר, תחומי הלימודים של הסטודנטים אינם מבוזרים מספיק ובמקרים רבים אינם מספקים תעסוקה. כך לדוגמה, כ-44% מבוגרי התוכנית בכלל, גברים ונשים, הינן סטודנטיות לחינוך. זאת בשעה שהמגזר החרדי רווי במורות חרדיות ורובן המכריע כלל לא ימצאו תעסוקה בתחום.

הסטודנטים החרדים אם כן, מקבלים מעטפת ועזרה משמעותית, הם לומדים לרוב תחומים ‘קלים’ למדי וברמה ירודה ולמרות זאת הם אינם מצליחים מספיק. אם מקבלי ההחלטות לא יתנו דעתם על חסמים אלו ולא יפעלו בהתאם, תקציבי המדינה המשמעותיים המושקעים בתוכניות אלו עשויים להמשיך ולרדת לטמיון.

יוצאים בשאלה לעומת חרדים

מחקר איכותני ושיחה עם מרואיינים, כפי שעשיתי לצורך כתבה זאת, יכולים לספק נתונים על השלכותיהם של חסמים מהותיים אלו שהזכרתי. אך יתירה על כך, אינדיקציה נוספת יכולה להתברר מבחינת הסוגיה לעומת קבוצת הביקורת המושלמת: ה”יוצאים בשאלה”. גברים אלה, חרדים לשעבר שהתנתקו מן החברה החרדית ומתמודדים עם קשיי רכישת השכלה גבוהה והשתלבות בשוק התעסוקה הכללי, סובלים מכל החסמים אותם מזכיר מבקר המדינה: הם לא למדו לימודי ליבה, לא התרגלו למבחנים ומתחילים את לימודיהם האקדמיים בגיל מבוגר. בניגוד לסטודנטים החרדים, היוצאים אינם מושפעים באותה מידה מן המיתוס החרדי על לומדי הגמרא ואינם מייחסים חשיבות ל”ביטול תורה”. האם ייתכן שהנשירה ממוסדות ההשכלה הגבוהה מעטה אצלם באופן משמעותי מזו של הסטודנטים החרדים? האם ייתכן שלמרות הקשיים מהם סובלים היוצאים כמהגרים חדשים לחברה הישראלית, הם מתמידים בלימודיהם האקדמיים בשיעורים יותר גבוהים?  אם כן, יהיה בכך בכדי לאשש את השפעת החסמים אותם הזכרתי.

‘היוצאים’ זכאים להגדרה נפרדת

למרבה הצער, המל”ג מגדיר כל מי שהתחנך במוסד חרדי בשנות חטיבת הביניים כחרדי ואינו רואה לנכון לפלח את הסטודנטים בוגרי החינוך החרדי גם לפי אופן הגדרתם העצמית, כחרדים או כחרדים לשעבר. מכיוון שמבחינת המל”ג היוצאים נחשבים כחרדים, הם כלולים בנתונים הסטטיסטיים על בחירת תחומי הלימוד והיקף הנשירה ממוסדות אקדמיים, וזאת למרות שונותם המובהקת מן הסטודנטים השייכים לקהילה החרדית בעת לימודיהם. הגדרה זאת של הסטודנטים היוצאים כחרדים מזכה אותם אמנם במעטפת שסטודנטים חרדים זכאים לה ומבחינה זו ההגדרה של המל”ג לחרדים מבורכת, אך יש למדינה אינטרס מובהק לברר את מצבם של הסטודנטים היוצאים לעומת מצבם של הסטודנטים החרדים.

ייתכן כי מבחינת המל”ג נוח יהיה לא לבדוק את מצבם של היוצאים בנפרד, שכן אם נתוני הנשירה שלהם פחותים בהרבה מאלו של החרדים, הצלחת המל”ג בהוצאת תוכנית הממשלה לפועל תוצג באור שלילי עוד יותר מהיום. אך אין בכך בכדי למנוע פילוח חשוב זה, שגם יתייחס ליוצאים כראוי להם: כקבוצה נפרדת, עצמאית ומשמעותית בנוף החברה הישראלית.

בכל זאת, מה אנחנו כן יודעים על סטודנטים יוצאים ועל שיעור הצלחתם באקדמיה? ובכלל, מהן הזכויות של סטודנטים יוצאים באקדמיה וכמה מהסטודנטים היוצאים אכן ממצים זכויות אלו? על כך ועוד בכתבות הבאות בסדרה: “יוצאים וחרדים באקדמיה”.