חינכו אותנו שאסור, שמסוכן, אפילו שטני. ידענו שספרים שאינם משלנו הם בעלי כוח הרס עצום. ככה זה. מקדמא דנא, רבים הציצו ונפגעו, נלכדו במלכודת המוות של הספרים החיצוניים ואיבדו את עולמם. אסור לקרוא. את הרוב אסור לקרוא. כפי שלא נחשוב אפילו לרגע לטעום חלילה “דבר אחר”, כך עלינו לשמור עינינו ומוחנו מפני טומאת הספרים והשפעתם הרעה. ואפילו יותר מכך, שהרי מזון מטמא את הגוף וספרים מטמאים את הנפש. בפנימייה נערכו מעת לעת סריקות, בדיקת ארונות, הפיכת מזרנים, פשפוש בסלסלות הכביסה, משטרת הקודש בשליחות לבער כל רע מקרבנו והשפעה חיצונית על מוחנו. זה לא עזר, כמובן. הייתה ספרייה מחתרתית, ספרים וקלטות שהועברו בסודיות גמורה בין יודעות ח”ן ופתחו צוהר’ון דקיק אל העולם שמחוץ לגדר מוסד הלימוד, מחוץ לעיר צפת וקריית חב”ד, מחוץ למוסכמות ולאמיתות הנשגבות. טיפות-טיפות של תרבות שנספגו במהירות בנפש הכמהה לידע ולהעשרה. “רומן רוסי”, “עשו”, “כימים אחדים” – שנים לאחר שיצאתי חזרתי אל הרומנים האלה בגעגוע אל הכתיבה שהייתה לי אינפוזיה באותם ימי ישימון ובדידות אינטלקטואלית. כאשר כבר ידעתי שאיני שייכת לרדידות הספרותית שהוצעה לי במסגרת המותר והאפשר, וצמאתי לתכנים שיגרמו לי לחשוב, לצחוק, להתחבר, להיסחף, לאהוב. הרבה לאהוב.
מובן שהקריאה החוזרת אינה דומה לקריאה הראשונה, הבוסרית, קריאה שהיו חסרים בה הרבה ידע מקדים ורפרנסים תרבותיים, ובכל זאת הייתה חוויה יוצאת דופן שאינה ניתנת לשחזור לעולם.
תמיד טענתי שאנו, קהילת היוצאים, בני-מזל. נחשפנו לאוצרות תרבות בגיל מאוחר ובבת אחת, שפרוז’קטורים של תוכן ויופי שטפו אותנו באור סנוורים. עניין אחד הוא לגדול בתוך תרבות, עניין נעלה יותר הוא לגלות אותה, לבחור בה.
ליצירתו של יהונתן גפן נחשפתי בגיל 19, ונשביתי לחלוטין. באותו הזמן כבר ידעתי שהשקפת העולם הימנית מאוד ותפיסת עליונות הגזע היהודי לא מתאימות לי עוד. לפעמים אני מנסה להיזכר בחוליות השרשרת שהובילו אותי לאמץ תפיסות שונות ב-180 מעלות מהחינוך של “התניא”, מהשלטים בהפגנות בעד ארץ ישראל השלמה שבהן השתתפתי כי ארגנו לנו אוטובוסים וההשתתפות הייתה חובה, מהציווי לירוק בכל פעם שרואה בית תפילה לא יהודי והגועל האינהרנטי מ”גויים”. מאיפה זה בא לי, בגיל 19, להתרחק מכל אלה, לסלוד מהם ולמתוח קו גבול ברור ביני ובין השקפות מתועבות שכאלה? לא יודעת. שום דבר בסביבה שבה גדלתי לא היה קשור לעמדות שאינן ימניות-קיצון. לפחות בפלח אחד בזהותי אני בוטחת בכל לב – נולדתי ליברלית. זה בהחלט לא משהו שהיה לי סיכוי לאמץ אלמלא פשוט הייתי כזו. השיר הראשון של גפן שצד את תשומת ליבי היה “יהיה טוב”. הסגנון המובחן שלו, שפה פשוטה, אפילו פשוטה מדי לכאורה, ומסרים נוקבים, תפס אותי. העתקתי לעצמי את המילים “ואמרנו, בוא נשלימה ונחיה כמו אחים. ואז הוא אמר, קדימה, רק תצאו מהשטחים. ויהיה טוב, יהיה טוב…” אף אחד בסביבה שלי לא דיבר ככה, לא חשב ככה, לא תפס את המציאות באופן הזה. עבדתי אז בקופה בסופר בתלפיות, ובמעט הכסף שהרווחתי קניתי דיסקים וספרים. וכך הועשרתי בעוד ועוד השקפות, שעם חלקן הזדהיתי ועל חלקן חלקתי, ומכולן נפעמתי. אהבתי את היצירתיות של “שיחות סלון”, “מכתבים למערכת” ואת האוספים “השירים שנשארים” ו”שירה בלי ציבור”. יהונתן גפן לא היה תחליף אדמו”ר עבורי, בהחלט לא. הוא היה איש סוד, חבר מצחיק ומלנכולי, גס רוח, ילדותי וחכם, צמא לאהבה ומרדן. אהבתי אותו. אהבתי את האופן שבו הוא משחק במילים וברעיונות, מתבטא בחופשיות, מתבכיין, מעשן, שותה ומשתטה, יצרי ויצירתי. חומר טוב הוא היה. חומר מעולה.
לימים פגשתי את מאיר שלו. הוא הגיע להרצאה בגריי ביהוד ואני נסעתי לשם מהקיבוץ בדרום. לא יכולתי לפספס את ההזדמנות. הבאתי עימי כמה ספרים שלו, שיחתום לי, וקיוויתי שאצליח להחליף איתו כמה משפטים, שאספר לו על הקריאה המחתרתית בפנימייה, ושאני קוראת את ספריו ברגע שהם נוחתים בחנות הספרים, וחוזרת וקוראת בהם, מדגישה משפטים ומתחברת כל כך.
בהרצאה הוא דיבר על החיבור שלו לתנ”ך, לטבע, לאקטואליה, ועל שיטת הכתיבה שלו. אחרי ההרצאה התגודדו סביבו רבים. עמדתי בצד וחיכיתי לתורי. המעגל שחג סביבו לא נפרם, ואני התחלתי לפקפק בעצמי. מה כבר אגיד לו, ומה הוא יעשה עם המידע הזה. וחוצמזה, הבנאדם סיים הרצאה ולשוחח עם עשרות אנשים, כאילו שתהיה לו סבלנות אליי. וככה וככה דיברו אצלי הקולות עד שאספתי את תיק הספרים שהבאתי ויצאתי מהגריי. את השיחה עם מאיר ניהלתי בראשי, ושם הוא הקשיב וחייך בעיניים מתכווצות, כפי שעשה בהרצאה.
בפנימייה אסרו עלינו לקרוא ספרים. וצדקו. ספרים – לפני האינטרנט כמובן, אבל במידה מסוימת גם בעידן הנוכחי – הם השער להשכלה, לפקיחת העיניים, לגיבוש דעות ועמדות. אל תוותרו על אוצר התרבות החילוני, הרב והמרובד, אל תסתפקו בתוכניות טלוויזיה ובסרטים העכשוויים. שני ענקי הרוח שהלכו מאיתנו מעידים יותר מכול על שפע התוכן והאידיאולוגיה שמציעה תרבות החופש. בעיקר חופש המחשבה. זכרם של השניים ברוך, כמובן. עם הירושה שהותירו – אי אפשר אחרת.
