התחברות

נא הכנס את מספר הטלפון שלך למטה נא הכנס את הקוד שנשלח לטלפון שלך שלח קוד מחדש
עדיין אין לך משתמש? הרשם ליוצאים לשינוי עכשיו!

חומרא או מיתותא

איזי פוליאס

כשאני קורא ברשת על גבר חרדי שמצטיין במייקרוסופט ועובד לצד נשים בחברה, או כשאני רואה מערכון של ‘כאן 11’ שמוגש על ידי חרדיות, הדבר הראשון שאני אומר לעצמי הוא: אלה לא חרדים. איך ייתכן שהחרדי הזה עובד עם נשים, בזמן שכתוב בהלכה שאסור להסתכל על נשים? איך אותה אישה מצטלמת לתכנים בערוץ טלוויזיה שמשדר חומרי כפירה כמו “היהודים באים”?

 

מחשבה דומה מגיעה כשאני רואה בכפרים בהודו מטייל חובש כיפה סרוגה (מזרוחניק). או אז אני תוהה לעצמי: איזה היתר הוא מצא כדי לצאת מהארץ? אומנם חונכתי לדון כל אדם לכף זכות, אבל כמות כיסויי הראש גדולה מכדי לומר שכולם באו לכאן למטרות רפואיות או לצורכי פרנסה; בכל זאת, מדובר בהודו – לא בארצות הברית. המסעדות, שמנוהלות כאן על ידי גויים, אינן ריקות מסועדים חובשי כיפה, וכחרדי לשעבר אני נחרד לעיתים כשאני רואה אותם מקלים ראש בענייני כשרות.

יש הלכה ויש להיצמד אליה. צורם לי לראות את קלות הראש הזאת.

בקטע הזה נשארתי חרדי.

כשאני משתף בתחושות האלה את המטיילים שסביבי, הם שואלים אותי: “למה אתה כל כך קיצוני?”

אני מכיר טוב-טוב את השאלה הזאת. יש לי נטייה להקצין, ואני לא יודע אם מקור נטייה זו הוא הגנטיקה שלי או החינוך החרדי שקיבלתי. אני משער שזהו שילוב של השניים, כמו מקורן של נטיות רבות אצל בני האדם, אבל אני חושב שהחינוך החרדי שירת להפליא את הגנים הקיצוניים שלי.

התרנגולים המלוחים הם דוגמה טובה לכך:

אצלנו, בקהילת ה’חזון איש’ (חזונאישיקים), הקפידו מאוד על כשרות הבשר והעופות. לא אוכלים בשר ועוף מחוץ לבית, גם לא במקומות או בבתים שמתהדרים בהכשר הטוב ביותר של בד”ץ. לדעתם, כשזה מגיע לאיסורים חמורים של אכילת נבלות וטריפות, אי אפשר לסמוך על מערכת הכשרות.

אז איך אוכלים עופות? ובכן, שוכרים את המשחטה המקומית במאה שערים לערב אחד, דואגים למשלוח תרנגולים ולשוחט מומחה, ויוצרים מעין השגחה פרטית שעניינה בקרה על כל הנעשה. אבא שלי למד את כל ההלכות לעומק, וסמך על הידע ועל העיניים המדקדקות שלו. לאחר השחיטה, העופות היו מועברים לפתח הבניין, אנחנו, הילדים, היינו סוחבים את העופות לחדר ההכשרות שצויד מבעוד מועד במלח גס ובחביות מים, וההורים, בכבודם ובעצמם, היו מולחים את העופות ומכשירים אותם.

 

אני זוכר את עצמי כבר בגיל צעיר מאוד רואה חרדים כשרים מזינים את גופם בלאפה-שווארמה, ומתמלא חמלה כלפיהם, על שהם אוכלים בשר שיש בו חשש נבלות וטריפות. וגם קינאתי בהם מאוד. הייתי בוהה בהם מהשולחן ממול, בעודי מתנחם בקושי בפלאפל-צ’יפס.

בשלב מסוים התחלתי לשאול שאלות. לא הסתדר לי ש’מטעמי שלמה’, המסעדה שממוקמת מול בית הכנסת הגדול ביותר בבני ברק, מכשילה יהודים בנבלות וטריפות מדי יום. הייתי אז בן 17, והיו לי הרבה שאלות על הדרך שהכרתי. הצמידו לי איזה אברך “פתוח”, מחשובי הקהילה, שאיתו אוכל לדבר על הכול. שאלתי אותו: “אתה באמת חושב שכל החרדים בבני ברק אוכלים בשר עם חשש נבלות וטרפות?” הוא ענה לי בנחרצות: “כן”.

כמה ימים אחר כך עזבתי את הישיבה של הקהילה, ומהר מאוד עזבתי גם את הדת. יותר מדי דברים לא הסתדרו לי, ותשובתו של אותו אברך הייתה המכה האחרונה בפטיש.

האמת היא שזה לא מתחיל ונגמר בתרנגולים מלוחים; הקיצוניות באה לידי ביטוי גם בצבעי הלולאות של החולצה הלבנה ובמסגרות המשקפיים. אני זוכר שאחי הגדול הופיע יום בהיר אחד לבוש בחולצה לבנה שהלולאה העליונה שלה צבועה בירוק, וכל הבית רעש וגעש על הצבעוניות שנכנסה אלינו פתאום, ומי יודע לאיפה הצבע הזה עוד יתדרדר. כשאותו אח היה בן 17, כל החברים שלי בחיידר דיברו על זה שיש לי אח מודרני, שמרכיב משקפיים עם רבע מסגרת בלבד. לי ולחבריי היה ברור שהוא בדרך להפוך לחילוני, דבר שמעולם לא קרה.

 

חונכתי שיש דרך אחת ויחידה לשמור תורה ומצוות. סטייה מהתלם, ולו בדבר הקטן ביותר, חמורה כמעט כמו הדבר הגדול ביותר. לא היה מקום להקל ראש בחומרות ובמנהגים, כמו שלא היה מקום להקל ראש בהלכות. אומנם לימדו אותנו שיש הבדל עקרוני בין הלכות שהן עיקר הדין ובין חומרות בהלכה ומנהגים, והיינו מתפלפלים יומם ולילה בהבדלים אלו, אבל בפועל, נדרשנו להקדיש תשומת לב גבוהה ובאותה מידה להלכות, לחומרות ולמנהגים.

מי שלא מחמיר כנראה חוטא. לא יגידו לנו את זה במילים מפורשות, אבל זאת התחושה שהפרצופים משדרים. שאלות כה רבות ששאלתי נענו בפרצוף ובתנועת ידיים שמעבירה את המסר: חרדים שאינם מחמירים חוטאים בשוגג, ותפסיק להקשות עם שאלות מסוג זה.

אותו אברך “פתוח” אמר לי במילים את מה שכל החיים שידרו לי בפרצופים.

עד היום, תשע שנים אחרי שיצאתי מהחברה החרדית, כשאני רואה דתיים שמעגלים פינות בהלכה זה חורה לי. כשאני שומע מחובש הכיפה הסרוגה שהוא מעדיף ללמוד תנ”ך במקום להתעמק בגמרא ובלימודי הלכות, אני מסתכל עליו בבוז קל ואומר לעצמי: אוי לו ואוי לנפשו, בטח נכשל בעשרות עבירות מדי יום.

בזכות החינוך הקיצוני צברתי לדורות משפחתי קילומטראז’ מכובד של מצוות, חומרות ומנהגים, ובזכות אותה קיצוניות יצאתי מהחברה החרדית. דרך האמצע לא עבדה לי. לקח לי זמן לזהות את דפוסי ההתנהגות הקיצוניים שלי, ומלאכת האיזון נמצאת בראש סדר העדיפויות שלי.

 

אני משער שהחרדי בהייטק, החרדית ב’כאן 11′ והמזרוחניקים בהודו הם שומרי תורה ומצוות שיזכו לגן עדן, כי לא יכול להיות שרק הדרך שגדלתי עליה היא הנכונה. אבל קשה לי להבין את הדרך שלהם, קשה לי להבין את הסיפור שהם מספרים לעצמם. הראש הלוגי שלי, בסיוע החינוך הקיצוני שקיבלתי, משאיר אותי בפרצוף תמוה, ואני לא יודע להגיד אם אותם מעגלי פינות חוטאים בשוגג או שהקיצוניות של החינוך החרדי השתלטה לי על הראש.

***

ברור לי שלא כל החרדים כה מוקצנים, וקטונתי מלבקר את החינוך החרדי בפרהסיה, אבל את החוויה הקיצונית שקיבלתי בקהילת ה’חזון איש’ ובמאה שערים, אי אפשר לקחת ממני. אני מאמין שאני לא היחיד שחווה כך את החינוך החרדי, ושיוצאים רבים, מקהילות נוספות, מזדהים איתי.

מי ייתן שהחשיבה המאוזנת תחדור גם לקהילות קיצוניות אלו, יחד עם חופש הבחירה.

בין העולמות / הדרך שלי
22/08/2022

מאמרים נוספים

אֱהֹבו אֶת הַמְּלָאכָה: עבודות זמניות


סעודה שחורה - סיפור המעשה


מעל למצופה


היסוד החמישי


למלא את החלל


על קידוש החיים והבחירה


דילוג לתוכן