זהות וזוגיות

כל שאני יכולה לחשוב עליו הוא על עינייך היפות התכולות, על האישונים הקטנים שכמו טובעים בים שסביבם, על החריצים סביב שעשו אותך מחייך תמיד; כל שאני יכולה לחשוב עליו הוא על הספה החומה בביתך – שבשלב מסוים היה גם שלי, שלנו – שעליה ישבתי כשאמרת, “תנוחי, מאמי, אני מכין לנו אוכל”; על החולצות שלך שאהבתי ללבוש; על המיטה הגדולה שלך, שבה שכבתי ואיך כיסית אותי כשנרדמתי. אני חושבת על ידייך החזקות אוחזות בביטחון בכידון הקטנוע כשהחלקנו במהירות בכבישי בגין הריקים. הייתי מחבקת את מותניך ויודעת שאני מוגנת כל כך ברוח הפרוצה הזאת. אני זוכרת את השעון שקניתי לך, את הנעליים שקנית לי; אני זוכרת רגעים גדולים של יחד, רגעים קטנים של יום.


פתאום אני לא חושבת עליך, אלא נזכרת בכל ההטרדות שחוויתי, בעיקר אבל לא רק, מגברים יוצאים בשאלה. בשאלות לא מותאמות, בהערות מחפיצות, אינטראקציות מציקות על גבול הפוגעות. ועולה לי מחשבה על כך שבסופו של דבר כולם רוצים אהבה. אולי גם זוגיות. הניסיונות הכושלים הם ניסיונות למשהו מאוד טהור, פשוט וגדול. אדם-רוצה-אדם. אחד. מיוחד. שיראה אותו במיוחד. שיאהב ללא תנאי (או עם תנאי ממש קטן) שירצה בכל מצב (או לפחות כמעט) שיימשך, שירצה, שיתמסר אליו. שיהיה נאמן. שייתן. שיהיה שם. ממש קרוב וליד.


ולפעמים, זה לא יוצא טוב. לפעמים, כשאתה לא יודע מספיק יודע מי אתה, איך תדע ליד מי אתה רוצה להיות? כשאת בתהליך של בניית זהות, את אולי עוד לא יודעת מה את מציעה. כשאת בהישרדות בכל תחום, למה את מצפה, מה מותר, מה אסור, מה מקובל, מה רצוי? אם היא בת זוג שלי, האם היא שלי?

 

כחרדים לא דיברו איתנו על זוגיות. התנהגו את זה, ולא בצורה גלויה. המיטות המופרדות, ענייניות השיח, שמירת הנגיעה – כל אלו לא סייעו לנו ללמוד את רזי הזוגיות. השידוכים לא בדיוק נתנו לנו הזדמנות להתאמן על יסודות החיזור. בסמינר, למשל, מה למדנו על רומנטיקה? פתאום מותר לתת ידיים ברחוב. באיזה שלב לומדים על בקשת רשות לגעת? מותר לדבר עם כל אישה? איך יודעים איך לדבר עם מישהי שהיא לא אחותי אבל גם לא אשתי?

אני חושבת על המסע ההזוי הזה, שנקרא “בניית זהות”. אדם מזוהה עם ערכים מסוימים אשר מרכיבים את אישיותו, מורגל בדעותיו, ובתפיסת עולמו, ואז – הוא יוצא בשאלה. וכמו פרח שילדה קטנה אוחזת בידה ותולשת את עלי הכותרת אחד-אחד, תוך שהיא ממלמלת – אוהב, לא אוהב, אוהב, לא אוהב. כך נושרים חלקי זהות מהאדם. מאמין, לא מאמין, רוצה, לא רוצה, מסכים, לא מסכים.

 

אני מסתכלת על עצמי בראי: סוף יום, המסקרה כבר נמרחה. העיניים בוחנות במדויק את ההשתקפות. השיער פזור על הכתף, לא עוד אסוף בגומייה שחורה; עצמות הבריח בולטות בגאווה בין כתפיות הגופייה. הדמות שבמראה אינה דומה לילדה שנשקפה במראת חדר הילדים בבית הישן. מה נשאר דומה? מתבוננת בתוכי ושואלת שאלות: אני יודעת מאין באתי, אך לאן אני הולכת? מה אני רוצה? אני נזכרת בבחור הנחמד שדיבר איתי היום ושאל: “אז מה את מחפשת?”

“אני לא יודעת,” עניתי בכנות. אני אמורה לדעת? איך אדע מה אני מחפשת בבן הזוג כשעוד לא מצאתי את מקומי שלי? הרי אני רוצה זוגיות ובית, אבל איך אכניס אדם לכאוס חיי?

פעם אמר לי מישהו בחיוך נכלם, “זה תלוי בבת הזוג שאפגוש.” כעסתי עליו. מה זה קשור לבת הזוג? תפתח עמוד שדרה!

כעת, מול המראה בחדרי, אני מבינה מדוע כעסתי. אני את דעתי עוד לא פיתחתי. אני לא יודעת כיצד נראית זוגיות. איזו צורה וצבע יש לה בעולם האחר הזה. איך מוצאים אותה? איך ממש לא?

 

אני נכנסת לישון. המיטה ריקה. רק דובי גדול. ואין פה אותך.

 

 

?>
דילוג לתוכן