התורה (עדיין) מונחת בקרן זווית | יוצאים לשינוי

התורה (עדיין) מונחת בקרן זווית

התלמוד הבבלי, או כפי שהוא נקרא בעגה הישיבתית "גמרא", הרי הוא כתוב בארמית, לפחות בחלקו הגדול, אשר מהווה מכשול קל לאלו שחפצים ללמוד את הטקסט של ה"גמרא". אבל גם לחכם היודע ומבין בשפה הארמית כולה, אף הוא נתקל כיום בקשיים כשהוא מתחיל ללמוד גמרא/תלמוד בבלי, כפי שנבאר להלן.

הגמרא עצמה אינה מורכבת מטקסטים לוגיים טהורים, אלא אף היא בדומה לספרי התורה והנביאים נכתבת בשפה סיפורית. הדיונים המשמעותיים הרבים שבתלמוד מובאים בשפה של סיפור: אמרו בבית המדרש כך, שאלו על זה כך, ו"תא שמע" בוא ואראה לך דרך אחרת, ועוד כהנה וכהנה. כשמדי פעם, הגמרא אף מוסיפה סיפורים של ממש, מה אירע לרב פלוני במקום זה. צורת הוויכוח אף היא נשמרה עם הסלנג הייחודי שהיה נהוג באותה העת, יחד עם סיפורי עם או אגדה קצרים המשלימים את התלמוד ליצירה סיפורית שלמה, סוגיא אחר סוגיא, בקטעים שבין משנה למשנה.

כדי להבין היטב את הגמרא צריך להבין את הסיפור השלם מתחילת הסוגיא עד סופה. כדי להבין סיפור, לא מספיק לתרגם את המילים מארמית לעברית מדוברת, אלא צריך בעיקר  להחיות את הסיפור, לנסות לפחות לספוג ולהריח את ההווי בכל סיפור שמספרת לנו הגמרא. וכאן אנו נתקלים בבעיה גדולה, כי איך אפשר כיום, שצורת החיים שלנו כל כך רחוקה מאותו הווי ייחודי של תקופת הגמרא, כיצד ניתן להבין את הצורה והאופי והסגנון בה חיו גדולי האמוראים והאישים השונים שדבריהם אורחותם ושיגם חקוקים בדברי הגמרא.

אם נתבונן נראה, שהסיבה המרכזית שבגללה חששו לשכחת התורה. אשר בעקבות כך החליטו חכמינו הקדומים לכתוב ולהעתיק את מירב הטקסטים המרכיבים את כרכי התלמוד, היתה אף היא בגלל הקושי בהבנת הסיפורים המקראיים שנכתבו כאלפיים שנה לפני כתיבת התלמוד.

כאמור, התנ"ך נכתב בשפה סיפורית, גם החוקים היבשים לכאורה מסופרים בתוך מעטפת סיפורית שלמה. כל מי שניסה לתרגם פעם לשפה שונה, או לגילאים שונים, יודע עד קשה מלאכת התרגום ועד כמה קשה להעביר את כל הארומה שנרכשה לנו בהקשר המדויק של המילה הספציפית, עם הטון המתאים, עם הניגון המדוייק בכל הקשר שבה נהגית המילה. פי כמה וכמה קשה לתרגם סיפור שלם. רק מורה מאומן היטב מסוגל להצליח להעניק ולהעביר לתלמידיו את התחושה האמיתית ברובדים השונים המרכיבים את הסיפור השלם.

מי שחפץ מוזמן להתנסות לתרגם סיפור מסיפורי התנ"ך למישהו שאף פעם לא חי את סגנון ואופי החיים שבתקופת התנ"ך, מהר מאד יווכח שזוהי משימה כמעט בלתי אפשרית להעביר את הסיפור כפי שהוא התרחש, ובוודאי שלא ניתן כמעט להעביר במילים עם מעט תנועות ידיים את שלל הרגשות והתחושות השונות שבתוך הסיפור, אפילו מנקודת המבט של דמות אחת בלבד בכל סיפור וסיפור. סיפור – כמעט שאי אפשר להבין בלי להרגיש את הבראשיות של הסיפור, כאילו זה קורה לנגד עינינו פעם ראשונה.

ובאמת, מסיבה זו ביססו במסורת היהודית את ה"תלמוד בבלי" כזהה לחשיבותו של התנ"ך עצמו, מכיוון שאף התלמוד הבבלי בנוי כאוסף סיפורים יהודיים לכל דבר ועניין, שיש בו דיאלוג או פרשנות לדברי התורה והנביאים.

כלומר, התלמוד אינו בנוי כפרשנות לתורה שבכתב, כי אם מארג מושלם של סיפורים שאירעו בתקופת המעבר בין הווי ארץ ישראלי תנכ"י קדום, לבין הווי חדש עקב סגנון חיים שונה בארץ הבבליים. שמכיון שאף הוא מועבר בצורה של סיפורי הווי, ניתן ללמוד מתוך כך איך הם תרגמו את הסיפור המקורי של התורה, איך הם הצליחו להעביר ולתרגם לתוך הווי החיים החדש שלהם, את שלל התחושות והרגשות שנזקקו לייבא מתוך הסיפור התנכ"י כדי להבין את הסיפור עצמו כראוי.

[הערת ביניים: כדי להבין סיפור נצטרך אף לחוש הזדהות לשעה קלה עם כל דמות אפשרית שבסיפור, ויש בכך ענין הראוי לדיון בפני עצמו, על הצדדים המקסימליים שהתנ"ך איפשר לספר על דמויות המייצגות רוע, והשינויים שאנו מוצאים בענין זה, בתלמוד הבבלי].

למשל, התנ"ך מספר רבות על חויה של "אלוקים", סיפורים רבים מספרים על מפגש של יחידים או ציבור עמו. אם לא נצליח לדעת את אורחותיהם וצורת חייהם בתקופה התנכי"ת, לעולם לא נוכל לדעת לאיזו חויה לשייך את מהות השיחה הישירה בין אדם לאלוקים.

אף חכמי התלמוד התעסקו רבות באותה חויית "אלוהות", אך אצלם אופי המפגש וההתגלויות האלוקיות כבר אינם מסופרות על ידי "וידבר השם" "ויאמר השם", כי אם על ידי אירועים אחרים בתכלית, שלאחר הבנת הסיפור המסופר בגמרא, אנחנו מבינים שמדובר על אותה חויה שספרי התנ"ך היו מספרים אותה בצורה של מפגש ושיחה אישית עם אלוקים, [כגון זו שבגיטין דף ו עמוד ב, אביתר בני כך הוא אומר וכו'].

אם נתבונן נראה, שבזמנינו שוב אנו נתקלים בקושי לתרגם את הסיפורים אודות ה"אלוהים" שבתלמוד, הדו שיח התלמודי מול הבריאה והברואים נראים כיום זר למי שאינו יודע להחיות את התקופה תוך כדי הקריאה והעיון של הסיפור התלמודי, וזאת בעקבות השינויים הגדולים באופי החיים, במרוצת קרוב לאלפיים השנה שחלפו מאז חתימת התלמוד.

מסיבה זו אנו מוצאים קהילות חשובות רבות שתחת הכותרת "חדש אסור מן התורה" מתגדים לכל שינוי מודרני, [אפילו בדברים החיוניים לאורח החיים של 2019 כגון מלחמת הסמרטפונים הכשרים של ימינו, ואכמ"ל בזה]. מכיון שכל מודרנה נוספת מנתקת אותנו מסגנון החיים שהיה בתקופת התלמוד, למשל, ה"כירה" וה"קופח" שעליהם נאמרו דיני שהיה והטמנה בערב שבת בין השמשות 'בשעה שקדרות רותחות', שונים לחלוטין ממה שקרוי בימינו "כירה", [קופח אין לי מושג איך לתרגמו לענין דומה לימינו].

ידועים דברי רבי שמעון בר יוחאי "חס ושלום שתשתכח תורה מישראל". המסורת מספרת לנו, בשמו של רשב"י הטמון בהר מירון, ש"התורה" לא תישכח מישראל. ישנם מסורות הסבורים שאותה "תורה" הכוונה לספרי התנ"ך והתלמוד בבלי שלא ישתכחו מישראל לעולם. ובאמת, על שני ספרים אלו מצאנו שמסרו את הנפש ביותר במשך כל תקופות הגלויות, להדפיסו, להנציחו, ללמדו, ולהורות ממנו חיים, כך שבפרשנות לאחור די נראה שדברי רבי שמעון אכן יש בהם כוונה רבה להזהיר לא לאבד שני סדרות ספרים אלו, יחד עם העידוד לא להתיאש שמא תישכח ונמצינו יגעים חלילה לריק.

מהפחד העיקרי של איבוד הטקסטים, נראה שבדורינו כבר ניתן לנשום לרווחה, שהרי הטקסטים עצמם לכאורה ניצלו כבר מאיבוד ושכחה, הודות לטכנולוגיה המופלאה, שמאפשרת לשמר אלפי טקסטים באופן שכפי הנראה עתיד לישמר עוד דורות רבים מאד.

ואם כנים אנחנו, שבעקבות הפלאים הטכנולוגיים של העת האחרונה הספרות עצמה ניצלה מכליון לדורות ארוכים, הוכשרה השעה לתת את הדעת מה היא הדרך הראויה להנציח על ידי האומנות בת זמינו גם את הסאבטקסט. איך ניתן להצליח להחיות מחדש את הרגעים המרכיבים סיפור תלמודי, ולהנציחו באפשרויות הטכנולוגיות הקיימות.

[מדברי רבי נחמן מברסלב, בתורה הפותחת את הספר ליקוטי מוהר"ן, ניתן להבין שההבטחה "לא תישכח מפי זרעו" הכוונה אולי בעיקר להחייאת החויות המסופרות בתנ"ך. להלן חלק מהטקסט; רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי הִבְטִיחַ שֶׁלּא תִּשְׁתַּכַּח תּוֹרָה מִיִּשְׂרָאֵל עַל יָדוֹ כַּמּוּבָא בְּדִבְרֵי רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה 'כְּשֶׁנִּכְנְסוּ רַבּוֹתֵינוּ לַכֶּרֶם בְּיַבְנֶה אָמְרוּ עֲתִידָה תּוֹרָה שֶׁתִּשְׁתַּכַּח מִיִּשְׂרָאֵל', וְאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי שֶׁלּא תִּשְׁתַּכַּח, 'בְּהַאי חִבּוּרָא דְּאִיהוּ סֵפֶר הַזוהַר יִפְקוּן בֵּהּ מִן גָּלוּתָא'. ספר הזוהר כידוע מתמקד בעיקר בחוייה, ופחות בהוראה למעשה, ממה שרבינו נחמן בחר לפתוח את ספרו בטקסט זה, ניתן להבין שאף הוא בדומה לרשב"י ניסה על ידי ספרו להעביר את החויות שבסיפורים התנכיים והלתמודיים].

כדי להעביר את הפרשנות של סיפורי התורה והגמרא מדור לדור באמצעים טכנולוגיים, אין די בכך שנקליט ונסריט שיעורי תורה, או צורות אחרות של העברת פרשנויות הנאמרות למצלמת וידאו, שהרי אף את דברי מגידי השיעורים השונים נצטרך תוך דור או שנים לתרגם פעם נוספת לשפה ה'עכשווית' של אז.

אין לי כמעט ספק, שאילו רבן יוחנן בן זכאי היה מתהלך בינותינו, הרי שהיה מאסף ב"כרם ביבנה" את גדולי עולם הקולנוע הישראלי, יחד עם גדולי העולם הפילוסופי היהודי, עם שאר האומנים (הבריאים והפצועים) ענקי הרגש והנפש של הנשמה היהודית… והיו יושבים יחד מספר שנים, עד שהיו מצליחים להנציח את הסיפור התנכ"י והתלמוד"י בשלמותו, על ידי האמנות על שלל גווניה.

אני מוצא רמז לגישה זו, בדברי הגמרא במסכת מגילה [דף ו עמוד א'], המפרשת את הנבואה שהוזכרה בספר זכריה [פרק ט] "וְהָיָה כְּאַלֻּף בִּיהוּדָה וְעֶקְרוֹן כִּיבוּסִי", אלו תראטריות וקרקסיות שבאדום שעתידין שרי יהודה ללמד בהן תורה ברבים. שמעתי פעם מידידי המשורר הפרוזאי אבישלום פון שילוח, שאמר משמו של בעל 'מי השילוח' [חכם חסידי מהעיירה איז'ביצה], שאין הכוונה שירכשו את המבנים הנטושים של בתי התיאטרון כדי להסב אותם לישיבות, אלא שאלופי יהודה יחיו מחדש את הסוד המורשתי שלהם במסר קולנועי.

[יש לציין, שזוהי דרך שונה להחיות את הסיפור, והיא אינה מתועמלנית ישירה של השולחן ערוך המצוי. כלומר, שדרך פרשנות זו אינה מבקשת את האסור והמותר, בעצם אין לה כלל ראייה כזו. ואגב, באשר לשולחן ערוך, התרגום שלו אף הוא דרוש כבר לתרגומי מושגים קדומים שאינם קיימים בזמנינו כמעט לאדם מן הישוב, למשל, למושג מוגמר שבהלכות יום טוב לא מצאתי כלל ענין הדומה לו בזמנינו, וכמה קולמוסים נשתברו בביאור דברי התוספות במסכת שבת דף לט עמוד ב, לענין איסור רחיצה ביום טוב שיש שדימוהו למוגמר].

לפני שנים מספר, שכרתי לי דירה צנועה בשכונת נחלאות, ואף קראנו לה בשם "ישיבת עטרת ראש". מתוך כך נפגשתי עם אנשים מגוונים, אומנים כאלו שהציור או הצילום בוער להם בנפשותם, סטודנטים לקולנוע ותיאטרון, ומהם המשוררים והסופרים של הדור החדש, ועוד רבים בשלבי התפתחות כאלו ואחרים, יחד עמם למדתי נושאים תלמודיים שונים. חיכוכים רבים נרשמו בתחילת הדרך, שונה מאד הינה צורת הלימוד בה הורגלתי בישיבות הקדושות, לבין הצורה בה החברים רואים את החיים עצמם.

הקונפליקט העיקרי היה בכך, שאני הורגלתי ללמוד את ה"תלמוד/גמרא" במונחים של עבר ועתיד, כלומר אירע פעם כך וכך, ומתוך כך מסתעף דיון מעמיק כיצד רצוי וטוב שנתנהג לעתיד, והאם צורה כזו עדיפה, או אחרת. האומנים בני זמנינו, עיקר תשוקתם הוא להנציח את "ההוה", כך אירע, שכדי ללמד את דברי הגמרא נאלצתי להחיות עבורם את הטקסטים בצורת חשיבה של הווה, בה הם רגילים לחוות את החיים.

אני אסיר תודה לאותם יקרים ויקרות בעלי "הברק בעינים" שבכך העניקו לי קריאה מחודשת של התלמוד העתיק והאהוב שלנו. קטע הטקסט שלפניכם נכתב בסופה של אחד מנמפגשים כעין אלו, כמדומה שהוא מיטיב להמחיש את מהותה של התלהבות זו.

"… מהו ענין נכבד זה?

איננו יודעים כיצד באנו לידי טעות זו, הרי כל אחד ואחת מבני ובנות חבורתינו הקדושה היו בטוחים מאז ומקדם כי חכמים ונבונים אנו במאד מאד, וכיצד זה עלה בידינו חוסר ידיעה חשובה כל כך, אבל כבר הוסכם אצל רובנו שבאמת ובתמים מעולם לא שמענו על רעיון נועז כעין זה, ואין עוון השכחה היא הגורמת לנו להתייחס לרעיון זה כאילו לא נשמע מעולם.

באותה שעה החלטנו, שאם נצטרך אי פעם לכתוב תסריט המגלם בשורה שהשי"ת [שהשם יתברך] בא להעניק לעמו, שהרי בוודאי לפי זמנינו היה מתגלה כסטטוס בפייסבוק ודומיו, זה היה משהו בניסוח כזה;

אנוכי ההוה, הייתי גם הווה בעבר, אני יהיה הווה גם בעתיד, תמיד אני הווה —

אחר כך תהיה בטח איזה שיחת טד בשם השם, שתספר לעולם שלפני שנות "ה'תש"ס" [המאה העשרים ואחת], היה העולם סבור שיש 'עבר' ויש 'עתיד', על ה'הווה' הם לא שמעו אז עדיין. כי העולם מוכה המלחמות של אלפי שנים, היה מקדיש את חיי נתיניו עבור תיקון העבר בשביל עתיד טוב יותר, ועכשיו שנכנס העולם לסוף עידן המלחמות, מצאו מדינות רבות את עצמם שואלים, הלו, מה קורה כאן וכו'… עד שסוף סוף התחילו למצוא את עצמם יותר ויותר בתוך שיגרת ההווה עצמו, ללא חשבונות של העבר או העתיד…".

במשך הזמן עם התמדה והעמקה בספרי התלמוד בבלי, גילינו שזו גישה נהדרת ללמוד את הטקסטים, (על ידי ההחייאה מחדש של מה שקרה ב"הווה" של כל סיפור). כשאנו נוכחים ממש בסיפור כשהוא מתרחש, אנחנו מתחילים לשים לב לרגשות והתחושות שאנו חשים מצד המעורבים בסיפור, ומתוך כך אנחנו מצליחים להבין גם האסוציאציות שחוט המחשבה שלנו מאותת לנו, ובכך אנחנו מבינים יותר ויותר את המבנה הייחודי של המימרות והסיפורים שהוסמכו זה לזה בסוגיות התלמודיות השונות.

ישנה אימרה משם הגר"א מוילנא, ששמעתי מאבי מורי שליט"א שרק בעקבות הלימוד המחודש הצלחתי להבין אותה מעט. רבי אליהו מוילנא אמר, שכל התורה כולה מרומזת במילה הפותחת את ספר התורה, "בראשית", במשך שנים ניסיתי לפענח אימרה זו על ידי נסיון חישוב גימטראות ופרפראות שונות. כיום אני חושב, שבאימרה זו הוא הניח לנו את הסוד הגדול בהבנת סיפורי התורה, לראות אותם מ"בראשית" לראות ולחוש את רגע ההתרחשות של הסיפור עצמו.

לסיכום: בראשית… התורה עדיין מונחת בקרן זוית, כל הרוצה ליטול מוזמן לבוא וליטול.

 

 

?>