הכל טוסט

שלום וכמה כיף להיפגש.

אני מריה אסטריכר, בת 31 מתל אביב

טבחית, שחקנית ובעיקר – יוצרת יש מאין. יוצאת בשאלה מהמגזר הליטאי, אחת מ-12 ילדים, וכבשה שחורה לנצח…

 

במדור כאן אחלוק הגיגים, סיפורים ומתכונים ששזורים במסע האישי שלי.

נתחיל?

הימים ימי חמסין וצנע בפנימית “קוממיות”, לשם התגלגלתי אחרי תחינות והפצרות מצד אימא ושתיקה רועמת מצד אבא. אני כבת 15 וכבר יודעת משהו על העולם הזה.

אחרי כמה סיבובים לא מוצלחים במיוחד בסמינרים קונבנציונליים ודירות אומנה, נפל הפור על הפנימייה הנידחת הזאת, בדרום הצחיח.

הגעתי מזיעה וחוששת, חמושה במשקפיים חמורי סבר ובסנדלי כסף שזיכו אותי בצחקוקים ובכמה כפכופים מצד הבנות שהיו, איך לומר… מעט יותר גבריות. מובן שמהר מאוד זנחתי את המשקפיים, הספרים והסטייל לטובת “אבו עגילה” (“קוקס” גבוה ומתוח, כצו האופנה), חצאית פליסה כעורה בגובה הברך, ומתחת ירכונים מרובי דנייר. וגולת הכותרת: גרבי ספורט לבנים וקצרים, שנתנו תחושה מדומה כאילו ח”ו אני גרובה גרביים קצרים בלבד. את ההופעה סגרו נעלי פומה מחרידות בצבעים שחור ואדום.

כל זה לא עזר, עדיין הייתי חריגה עד מאוד בנוף.

הייתי חייבת משהו להתבלט בו. לטובה.

לא הייתי מגניבה מספיק, לא יפה מספיק ולא נועזת מספיק.

אבל מהר מאוד נמצאה החוזקה שלי: אוכל!


ובכן, קשה מאוד לקרוא לדברים הדלוחים והתפלים שהוגשו במשורה בחדר האוכל “אוכל”, אך אני למדתי חיש קל איך לשדרג ארוחות בוקר חיוורות מראה, איך לגנוב מעט חמאה מהמקרר המוסדי ולזרות תועפות מלח ופלפל על כל דבר.


מסתבר שהמומחיות שפיתחתי כבר מגיל צעיר, לשדרג את האוכל התפל של אימא, השתלמה ובגדול. כיום אני יודעת להכין ארוחה נהדרת ממינימום מצרכים ותבלינים, ואחת האהבות שלי היא ליצור ארוחות מופת ממקררים עצובים בדירות רווקים של חברים, אבל זה כבר לסיפור אחר…

בכל אופן, באחד הביקורים בבית לקחתי לי טוסטר משולשים קטן, ובפנימייה התחלתי בניסיונות שכללו את הפרודוקטים הבסיסים ביותר: פרוסות לחם אחיד, עגבנייה, בצל, וכמובן – חמאה גנובה.

אני יודעת שזה לא נשמע מדהים, אבל נשבעת שהטוסטים שיצאו היו הכי טעימים ומוצלחים שאכלתי. בחיי!

השמועה שאסטריכר (במלרע מודגש כמובן, כפי שנהגו לקרוא לי בפנימייה) יודעת להפוך את האוכל הבלתי נסבל למשהו שעומדים בתורות בשבילו, רצה במהירות במסדרונות. אפילו הבנות הסקפטיות ביותר, אלו שלא האמינו שאפשר להוציא טוסט מדהים בלי גבנ”צ – מרכיב שעליו יכולנו רק לחלום – היו משכימות קום ונעמדות בתור בכניסה לחדרי, כדי לאכול את אותם טוסטים מופלאים.


פרק הפנימייה בחיי הסתיים תוך זמן קצר, אבל אספתי לי כמה חברות נפש שעד היום מתענגות על זכר הטוסטים של אסטריכר, ובימים שהכבשה השחורה שבי מרימה את ראשה, אני נעמדת ומכינה לי ערמת טוסטים אסטרייכרים, שחומים ומנחמים, ונזכרת שהכול מתהפך לטובה.


 

ואחרי כל הלרלרת, הנה המתכון: (נשמע פשוט נורא, מבטיחה שזה טעים למות)

מצרכים:

2 פרוסות לחם לבן אחיד (לי היה פטיש לקצוות השמנמנים, אבל לא חייב)

עגבנייה קטנה

בצל

חמאה שעמדה בחוץ והתרככה

מלח

פלפל שחור.

 

הוראות הכנה:

מורחים בנדיבות את פרוסות הלחם בחמאה, מבפנים ומבחוץ.

פורסים את העגבנייה ואת הבצל דק-דק ומסדרים על אחת הפרוסות.

זורים מלח ופלפל בנדיבות.

מניחים את הפרוסות זו על זו ומעבירים לטוסטר לחיץ.

לוחצים על הטוסט בלי רחמים, נותנים כמה דקות יפות של השחמה, עד שמתקבל טוסט זהוב ופריך מבחוץ ורך ומענג בפנים, והאוויר מתמלא ניחוחות עזים של עגבנייה, חמאה ובצל.

אם בא לכם ממש שחיתות, אפשר לטגן ביצת עין, להניח מעל ולהגיש.

 

בתאבון!

 

 

 

 

 

?>
דילוג לתוכן